כבר בגיל 18 הפכה מיכאלה ברקו לאייקון
אופנה עולמי. זה קרה בעקבות הופעתה על השער המיתולוגי של גיליון נובמבר 1988 של מגזין "ווג" האמריקאי, הגיליון הראשון בעריכת אנה ווינטור
האגדתית. הצילום, שהופקד בידי הצלם פיטר לינדברג, עורר הדים ונחשב לסנסציה בעולם האופנה בארץ ובעולם.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"לא הייתה לי מטרה להיות על השער של ה'ווג'", נזכרת ברקו. "לא ידעתי אם זה טוב או לא ובכלל, לא ידעתי יותר מדי על עולם האופנה באותן השנים. באתי לצילומים עם הקלטת של עפרה חזה עם 'אם ננעלו', שהיה אז מאוד פופולרי בחו"ל. בלית ברירה נשארתי עם הג'ינס שבאתי איתם, כיוון ששמנתי בארץ והחצאית לא עלתה עליי. אני כבר לא זוכרת מי הביא אקדחי מים, אבל אני ופיטר השפרצנו אחד על השנייה כשברקע המוזיקה והצטלמתי, שרתי ונהניתי.
"התמונה עצמה לא הייתה אמורה להיות בשער, זה מה שנבחר. האמת? לא האמנתי שמגיע לי להיות בשער. באמת הייתי צעירה מדי ולא הבנתי את הכבוד הזה. עד היום אנה ווינטור מדברת עליו בראיונות שלה".
עד היום נחשבת ברקו לדוגמנית הישראלית המצליחה ביותר מעבר לים, בזכות קמפיינים לחברות הקוסמטיקה "רבלון" ו"לוריאל", רשת בתי הכלבו "בלומינגדיילס", בתי האופנה "טיירי מוגלר" ו"ולנטינו" וכמובן עשרות השערים עליהם התנוססו פניה הלא שגרתיים.
אבל ברקו לא מתגעגעת לימים ההם. רגע לפני גיל 42, כשלושים שנה לאחר שהתחילה לדגמן, היא מתפקדת כאמא לארבעה ילדים, נשואה באושר לאיש העסקים רון צוקרמן וחיה את האידיליה המשפחתית בשכונת צהלה שבצפון תל-אביב.
אין שום געגועים לימי הזוהר?
"אנחנו תמיד אומרים שחבל שלא עשינו דברים בגיל עשרים עם שכל של גיל ארבעים. אני באמת נהנית ממה שאני עושה היום ולא מתגעגעת. בסופו של דבר אתה צריך להיות ריאלי. הנאיביות שלי ליוותה אותי לאורך כל הקריירה שלי".
איפה זה בא לידי ביטוי?
"פעם הוזמנתי לעשות תצוגה של טיירי מוגלר ושאלתי חברים אם זאת תצוגה נחשבת או לא. פשוט לא הבנתי מה אני עושה. אני לא חושבת שהנאיביות שלי זה דבר רע. להיפך, זה מוריד מהלחץ והמתח שלך.
"בזמנו היו כל מיני סיפורים על דוגמניות יותר מבוגרות ויותר חזקות שצריך להיזהר מהן, כמו אימאן. אחרי שכבר הגעתי לניו יורק טסתי עם אימאן, נעמי קמפבל ולינדה אוונג'ליסטה להיות שופטת בתחרות לדוגמניות בתכנית של אופרה וינפרי. במטוס, אימאן הזמינה אותי לשבת לידה והייתה נחמדה אליי. לא פחדתי מאף אחד, זה היה חלק מהנאיביות שלי. גם הייתי מאוד גאה בישראליות שלי ומסתבר שאנשים אהבו את זה".
נשארת בקשר עם הדוגמניות האלה?
"האמת שלא מזמן הייתי במסיבה בלוס אנג'לס ופגשתי את סינדי קרופורד, שהתחילה לדגמן יחד איתי. לא ראיתי אותה עשרים שנה, מאז התקופה שהיא הייתה עם ריצ'רד גיר.
"נזכרתי שפעם אחת היינו בחדר במלון שלושה ימים, ורק שמעתי סיפורי ריצ'רד; בזמן שהיא התקלחה הייתי צריכה לשמור על הטלפון למקרה שהוא יתקשר. באחד הימים היא כל כך חיכתה לטלפון, שאמרתי לה שאולי היא צריכה לחפש אהבה אחרת כי זה עוד יהרוג אותה".
ומה עם הריצ'רד שלך?
"לי היו כל מיני חברים ישראלים, הרגשתי שנורא גדול עליי לצאת עם שחקן מהוליווד. מה לי ולו?!
"אחד הזמרים של דוראן דוראן הבסיסט (ג'וש טיילור -א"ב) רדף אחרי בכל העולם והתקשר אליי לכל מקום שהייתי. זה הפחיד אותי להיות עם הכוכבים האלה כי בסופו של דבר אני נורא מרובעת באופי שלי. אני בת יחידה, וכל החיים שלי רציתי שיהיו לי משפחה וילדים. לא חשבתי על משהו אחר".
לפני כשלושה חודשים חזרה המשפחה משהות של שלוש שנים בלוס אנג'לס ומאז עובדת ברקו כדרמה-תרפיסטית בבית ספר תיכון."עשיתי כמה סדנאות להעצמה נשית, ממש לא בקטע של עבודה, בשביל הכיף. יותר משעמם שם מאשר בתל אביב, דברים נסגרים מוקדם והקצב שונה לגמרי. בתור מישהי שגדלה בתל אביב, היה לי קשה עם אורח החיים שם, שהוא אחר לגמרי".
בשנה האחרונה ברקו מפתחת מיזם חדש: אתר אינטרנט בשם "Michaela מעבירה הלאה", באמצעותו היא ממליצה על בעלי מקצוע, חוגים לילדים, חנויות ועוד, ובעצם יוצרת פלטפורמה דיגיטלית למידע שימושי שכולנו צריכים ומחפשים. מעין הכלאה בין ג.יפית ל-144. נשמע שהחזרה לארץ עשתה לך טוב"אין לי שום דבר נגד ישראל או אמריקה, אבל אני חושבת שעם כל הבעיות והקשיים, אין כמו לגדל ילדים בארץ. החופשיות שיש פה לילדים לא קיימת בארצות הברית, הקטע הזה שצריך לקבוע פגישה בין הילדים שבוע וחצי מראש, וצריך להסיע אותם לכל מקום.
"אנחנו, הישראלים, אוהבים לא לפרגן לעצמנו, אבל קורים פה כל מיני פרויקטים מעניינים כמו שבוע האופנה שאגב, מאוד ריגש אותי. בתור מישהי שעבדה בתעשייה כל כך הרבה שנים, לראות עיתונאים זרים מגיעים לתצוגות פה בתל-אביב זה היה פשוט מקסים".
__________________________________________________________________________________________________________________________________________
עוד בלאשה:
- פנטזיות מיניות: בריאות או הרסניות?
