אנחנו חיים בעולם של שינויים. עולם דינאמי, שבו הכול מתחדש כל הזמן. עולם שבו הסתגלות לתנאים משתנים היא חלק מכללי המשחק. לפני כמה מאות שנים, אנשים חיו את כל חייהם במקום אחד, במעמד חברתי אחד, עם בן זוג אחד, בעבודה אחת. מי שנולד בכפר קטן למשפחת נגרים, מן הסתם סיים את חייו נשוי לבת השכנים באותו כפר קטן, כשבידיו המסור והפטיש.
"אין ספק שהנישואים, כמו העבודה והמגורים, פחות קבועים היום מאשר בעבר," אומר פרופ' אהרון בן זאב, נשיא אוניברסיטת חיפה ומחבר הספר "בשם האהבה" (עם רוחמה גוסינסקי.( "בגלל הדינאמיות של החיים המודרניים, מסתמן שינוי. הקביעות והיציבות פוחתות, וזה קורה גם בנישואים, ויעידו על כך שיעורי הגירושים הגבוהים – עד 50% בחלק מהמדינות. בהחלט הגיע הזמן לא לראות את סיום היחסים כסוף העולם. אם ישנן אפשרויות אחרות, אולי חלק מהן תהיינה טובות יותר מהקיים. מבחינה זו, זה דומה לעבודה או למגורים, שהחלפתם לא נתפסת כסוף העולם ואולי יכולה אפילו להועיל".
"זוגיות דומה למפעל, וכמוהו – אם היא לא עובדת נכון, היא תתפרק," אומר גם שוקי גבאי, יועץ זוגי ונומרולוג קבלי. "לפי הקבלה, בתוך המערכת הזוגית, כמו בכל מפעל, לכל אחד יש תפקיד: הזכר מתפקד כאגף הרכש, שתפקידו לספק את צרכיו של אגף הייצור – האישה. היא, מצדה, אמורה להעביר את השפע הלאה, אל הילדים – הצרכנים של אותו מפעל. בעבר, האמונה הרווחת הייתה שעל האישה להישאר עם הגבר גם אם אינו יכול לספק את צרכיה. אלא שמאז שנשים נכנסו למעגל העבודה, הן יכולות לספק את צרכיהן ואת צרכי ילדיהן בעצמן. אובדן התלות של הנשים מעמידה את 'מפעלי הנישואים' בסכנת סגירה: הן יכולות פשוט לקום וללכת, לספק את צרכיהן בעצמן או למצוא 'אגף רכש' אחר. כמו שותפויות עסקיות אחרות, בעידן המודרני אין סיבה לצפות שהנישואים יחזיקו מעמד כל החיים."אהבה היא לא מקום עבודה
אם כך, האם הגיע הזמן להתייחס למערכת היחסים שלנו כמו אל מקום עבודה, שייסגר אם לא יתפקד? לא בטוח.
"יש הבדל בין מערכת יחסים אינטימית לעבודה, וההבדל הוא רמת המחויבות," אומרת דלית בלונדר־רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. "המחויבות בעולם העבודה היא פונקציונאלית: העובד אמור לספק סחורה מסוימת, והוא יישאר רק כל עוד מערכת היחסים רווחית בעבורו ובשביל המעביד. זו מערכת יחסים שמבוססת על 'בתנאי ש.' בנישואים, המצב הוא בדיוק הפוך: מערכת היחסים האינטימית שלנו אמורה להיות המקום שמספק מפלט מהעולם הקר והכלכלי שבחוץ. היא אמורה להיות המקום שמקבל אותנו לא בזכות מה שיש לנו לתת בכל רגע נתון, אלא בזכות מי שאנחנו – לטוב ולרע. עוד הבדל בין נישואים למקום עבודה הוא הילדים: בנישואים, יש לבני הזוג אחריות גם כלפיהם, ולא רק לעצמם."
פרופ' בן זאב מסכים: "ההבדל המהותי בין שני התחומים הוא שבנישואים מדובר בבני אדם, ולא בשירותים או בסחורות," הוא אומר, "וביחסים עם בני אדם יש אהבה, ציפיות, רגשות ואפשרות לפגיעה – לא רק בבני הזוג המעורבים, אלא גם בסביבה: הילדים, המשפחות, החברים. באהבה, שלא כמו בעבודה, יש כאב עמוק כאשר היחסים נגמרים. גם בעבודה וגם ביחסים ייתכן שייווצרו תנאים שבהם לא יהיה אפשר להמשיך. אבל בניגוד לעולם העבודה, בתחילתו של קשר אינטימי יש ציפייה להישאר תמיד יחד. האידיאל הזה עדיין לא השתנה".
להיפרד מ"אוהב אותך לנצח"?
אז אולי הגיע הזמן לשנות את האידיאל הזה, שלא קשור כבר למציאות?
"אי אפשר לשנות אותו, כי אנחנו זקוקים לו," עונה ד"ר איריס רייצס, פסיכולוגית קלינית, מטפלת זוגית ויועצת לעסקים. "הסיפור של לחיות יחד לנצח קשור לפרדוקס שטבוע בנו: מצד אחד, אנחנו זקוקים לבן זוג קבוע, ולאמונה שהוא יהיה שם לצדנו תמיד. הביטחון הזה מאפשר לנו להתפתח ולצמוח. מצד שני, ברגע שיש לנו ביטחון שמאפשר לנו התפתחות, בהחלט ייתכן שאותה התפתחות תביא אותנו להרגיש צורך בבן זוג חדש, מתאים יותר למקום החדש שאליו הגענו. גם אם בינינו לבין עצמנו אנחנו יודעים שייתכן שיקרה דבר כזה, אנחנו לא מסוגלים לוותר על אשליית היחד לנצח – כי היא זו שיוצרת אצלנו את תחושת הביטחון ההכרחית. הרי זמניות היא בדיוק ההיפך מביטחון. לכן, אף שכמעט 50% מתגרשים, אם זה קורה לנו, זה נתפס כהפתעה מוחלטת, ככישלון אישי. אנחנו בדיוק כמו אותו ילד בן שנתיים, שקופץ בכל פעם שאמא עושה לו 'בו' מאחורי כפות ידיה."
ומה עם "באושר ובעושר?"
אנחנו מכירים את הסטטיסטיקה. אנחנו יודעים שאנשים מחליפים בני זוג בדיוק מאותן סיבות שהם זזים הלאה בתחומים אחרים: כי הם לא מאושרים. אז על איזה חלק מנוסחת אגדות הילדים אנחנו אמורים לוותר: על ה"באושר ובעושר" או על "עד עצם היום הזה?" מה יותר רלוונטי: אידיאל האהבה הנצחית, או הצורך שלנו במערכת יחסים אינטימית ואוהבת, שתגרום לנו אושר? "אושר אישי, התאהבות, רומנטיקה – כל הדברים האלה לא היו שייכים בעבר לנישואים, ואולי זה מה ששמר אותם יציבים," אומרת ד"ר רייצס. "נישואים היו כלי עסקי – ליצור בריתות, לצרף עושר, לערוך סחר חליפין. הציפייה לאושר אישי ורומנטי היא עניין של הדורות האחרונים. אלא שהדרישה להישאר מאושרים לאורך זמן בתוך זוגיות היא לא עניין פשוט. כדי שזה יקרה, אותה זוגיות צריכה להתחדש כל הזמן, ומעטים מצליחים לעשות זאת." "בעולם המודרני יש תפיסה שמטרת החיים היא הנאה וסיפוק," אומרת בלונדר־רון. "מחנכים אותנו לרוץ כל הזמן לריגוש הבא, לחידוש הבא, כאילו רק הוא יביא לנו את האושר. זו תפיסה שמטופחת על ידי כוחות השוק, שמלמדים אותנו לצרוך ולזרוק בתום השימוש. אנחנו לא זוכרים שהאושר הוא תהליך, ולא אורגזמה מתמדת. אבל הרדיפה אחרי הדבר הבא לא מביאה לנו אושר, אלא רק ריקנות פנימית. מעבר לכך, זו התפיסה הכי פחות מתאימה למערכות יחסים. אני רואה מטופלים רבים, שבטוחים שעם בן הזוג הבא הם יצליחו יותר, במקום לקחת אחריות ולהשקיע בזוגיות הקיימת. לרוב, אותם אנשים שעוברים מריגוש לריגוש הם האנשים הכי מתוסכלים, הכי פחות מאושרים."מהות האהבה בין בני זוג היא לצמוח יחד. להיות מחויבים גם כשזה לא נוח, בבריאות ובחולי, בטוב וברע. דווקא בעולם כל כך דינאמי ומשתנה, יש חשיבות גדולה ליציבות הנישואים: החוויה של נאמנות ומסירות וההרגשה שיש מישהו מאחוריך, נותנות טעם לחיים וכוח להמשיך. כמובן שאם למרות המאמצים הנישואים לא עובדים ומאמללים את בני הזוג – לא צריך לשמור עליהם בכל מחיר, אבל ככלל, המשפחה מעניקה עוגן בים הסוער של החיים. "לא רק לבני הזוג החוויה הזו חשובה ורלוונטית, אלא גם לילדים: כאשר אין לילדים ביטחון במשפחה וכשהם יודעים שבן הזוג של אמא יכול להתחלף פעם בכמה שנים, כשקשה או נמאס לה, יכולות להתפתח אצלם הפרעות רגשיות: קושי לתת אמון ולסמוך, קושי להתמיד, קושי להתקשר, קושי להתמודד עם תסכולים.
"בחברה שבה האידיאולוגיה היא להחליף בן זוג כשהוא כבר לא מתאים או נמאס, יגדלו ילדים שיהפכו לאנשים בעייתיים: אנשים שאין להם מושג מהי אחריות, מהי נאמנות, מהי חברות אמיתית. אנשים אגואיסטיים, חסרי אמפתיה לאחר, לא יציבים. זה יתבטא לא רק ברמה האישית, אלא גם במקומות עבודה, במערכות היחסים החברתיים, במדינה כולה.
"אני מאמינה שלמרות השינויים הרבים שמאפיינים את העולם שלנו, לא במקרה המשפחה נשארה העוגן. מאז ימי בראשית זה מה שנתן לרבים את הכוח ואת המשמעות בחיים. הצורך במשפחה יציבה לא השתנה, ואת האידיאל של 'יחד לכל החיים' אין סיבה לקעקע".
