מחלקת התיירות של עיריית תל אביב שבה ומזמינה בזמן האחרון את הציבור, בדף פייסבוק ייעודי, לסיורי "טעם וצבע" ברחובות שלנו. 80 שקלים לסיבוב (כולל שלוש טעימות. אחת מהן של בורקס). אבל בקצב חלוקת היתרי הבנייה ברחובות שלנו, נראה שבקרוב מחלקת התיירות תפשוט את הרגל. לא יישאר טעם, והצבע יהיה אפור. מוקד הרעש מתרכז כעת בחלקו הדרומי של רחוב נחלת בנימין.
במפרץ חניה קטן ברחוב צ'לנוב, מעט דרומית לרחוב וולפסון, על מכולה קטנה, נשען לו סתם כך ביום חול, קולאז'. אין לי מושג מי יצר אותו, מי זרק אותו ובוודאי שלא מדוע. אבל לא יכולתי להפסיק להסתכל. זה מסעיר כמו להיכנס למישהו הביתה בלי רשות. צילומים, ציורים, הדפסים, אנשים, מצבים, אסוסיאציות, המון סיפורים לא מפוענחים. אוצר. אז כמו שאומר מודי בר-און: תבלו.
התריס של המזנון הקטן ברחוב פרנקל 28 היה סגור כל השבוע. ותיקי השכונה כבר החלו לדאוג. בדרך כלל התריס פתוח ורבקה ויהושע אשכנזי יושבים בחדרון שמאחוריו מבוקר עד ערב (לפעמים, האמת, מנמנים לפי תור על הכורסה השחורה בפינה). כשמגיע לקוח הם קמים ומכינים לו על המקום סנדוויץ' טרי של דג מלוח, עם חמאה, עגבניה ובצל (היו גם ביצים קשות וטונה).
היום התריס התרומם. חלפתי שם במקרה, בדיוק כשרבקה ובתה היו עסוקות במיון ובניקיון. אלא שאז התברר שהתריס התרומם רק לשעה קלה כדי להיסגר לעד.
בסתיו זה מובן מאליו. החנויות מתמלאות:
יש לבת, יש לבן:
וגם למי שמתקשה לבחור:
אבל החכמה ברחובות שלנו היא לא לקנות מטריה בחורף, אלא לתפוס אחת בקיץ.
אם רשתות המזון הן כמו הבורסה, סוג של נייר לקמוס למשהו טוב או רע שעתיד (או לא) להתרחש, אז הרחובות שלנו עומדים, כך נראה, בפני איזה בום. התפוצצות אוכלוסין, אולי. אחרת קשה להסביר את פלישת הרשתות דווקא לשכונה הקטנה הרוויה במרכולים פרטיים.
"הלו גברת, זה אני, זה אני עשיתי את זה", נשמעה מעל ראשי קריאה מפתיעה כשעצרתי לצלם את גומת העץ המחופה בקרשים ברחוב קורדובירו. הרמתי את הראש. גבר מבוגר חובש כיפה הציץ מהמרפסת שבקומה השנייה. "את מה עשית?" שאלתי. "את הקרשים האלה", הוא אמר והצביע לעבר הגומה. לפני ששאלתי למה, מיהר להסביר. "מסריח", הוא אמר והצמיד שתי אצבעות לנחיריים. "החתולים מחרבנים פה, הכלבים מחרבנים פה. פניתי למוקד, פניתי לעירייה, פניתי למשטרה, לאף אחד לא אכפת". ברקע הדהד קולה של מכונה לשטיפת מדרכות בלחץ מים, שבדיוק חלפה ברחוב הקטן.
קודם כל קצת היסטוריה: עבודות השיקום והשדרוג של שדרות וושינגטון החלו, ברעש לא קטן, לפני כשנתיים:
לפרויקט הוקצבו בתקציב העירוני של שנת 2011 חמישה וחצי מיליוני שקלים. העבודות החלו בראשית 2012 ובמשך כמעט שנה תושבי השכונה אכלו:
בתחילת נובמבר 2012 נדמה היה שבא הקץ ליסורים ואפשר לברך על המוגמר. ברכתי אז בפוסט שמח יחסית:
עם הסתייגויות מסוימות, כמו למשל מצב הספסלים החדשים:
עכשיו אלה רק זכרונות. לפני שלושה שבועות חלפתי ברחוב הרצל ועצרתי כדי לצלם:
אז, נתפסתי למילים: בס"ד, בסיעתא דשמיא, המודפסות על גבי שקי החול שניצבו בעגלה רתומה לטרקטור לצד עוד בניין ההולך ומשתפץ ברחובות שלנו. חשבתי על השם היפה "רחמים". אחר כך פניתי לעגלת האשפה הסמוכה:
גם 62, מספר הבית שהושלך לעגלה, הונצח. מנהל העבודה, או מי שזה לא היה, אמר לי: "צלמי את הפועלים, לא את האשפה".
לא קשה לתאר את החרון הציבורי שהיה גואה כאן, אם באיזה חור בעולם מישהו היה מציע בובה של נתניהו כבובת נגיסה לכלב. אבל אצלנו, אם אפשר להרוויח שני גרוש, אין מצפון. ואסד לא לבד. באותה החנות מציעים גם מהדורה מיוחדת של סדאם, קדאפי ואחמדינג'אד כבובות "נשוך אותם" לכלבים:
אחמדינג'אד, אגב, זוכה לטיפול דוחה גם ממי שמגדירים עצמם "עמותת אירן-ישראל לקידום יחסי הידידות בין שני העמים":
עם כאלה ידידים, מי צריך אויבים?
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.