מוזיאון הרחובות שלנו לא מחפש הכרה ממסדית ולא זוכה למימון ציבורי, אך המבקרים בו, אם רק יפקחו עיניים, יוכלו לחוש כאילו פסעו בין הפרגמון בברלין:
למטרופוליטן במנהטן:
רגע הם ברומא:
רגע בפירנצה:
וכעבור חצי דקה בחנות המזכרות:
בהיעדר ניהול מרכזי ושעות פתיחה מוגדרות קשה לדעת מה מוצג אצלנו איפה, מתי ועד מתי, אבל זה לכשעצמו מעשה אמנותי. בעיני, לפחות. ואולי אפילו דורון רבינא יסכים.
בעיר בוערת מכעס, היית מצפה להיערכות ראויה לא רק לפיזור הפגנות אלא גם לכיבוי אש. אבל מה לנו ולהיערכות? אנחנו אוהבים בדיעבד. ולא אוהבים פחי אשפה. נגמר היוגורט, מה את רוצה שנעשה?
מילא עטיפה של ארטיק, אבל גם המקל?
בדלי סיגריה? אצלנו מעדיפים לא להשליך על המדרכה.
אבל רק אלוהים יודע איך זה קורה:
בשביל זה לא צריך להיתלות באילן כל כך גבוה:
- אבל מי יוכל להסביר את זה?
זה פשוט:
עכשיו בפרופיל:
וזה כבר סטארט אפ: צילי וגילי.
זו אשפה:
וזו גם כן:
שם קוד: קוקי.
לרחוב זבולון יש מסר חד:
הדי הקיץ שעבר הולכים ונטענים מחדש במשמעות.
הקריאות להתנגדות אמנם מעוצבות מדי:
אבל כששלטון שבע ואטום מסמן את כוונותיו:
לא מפתיע שהכעס מתעורר.
מקומם של סימני השאלה יילך ויתבהר.
בטלוויזיה רץ בימים אלה קמפיין של בנק המציע סיוע לעסקים קטנים. "סוגרים" כותבת בחורה בעיניים עצובות על חלון ראווה. אצלנו אלה החיים. ברחובות שלנו יש כל מיני סיבות למצוא דלתות סגורות. הראשונה והגדולה היא: עברנו. ברבים. אני והעסק כבר לא כאן (יש לקוות שמסיבות טובות, לפחות כמו אלה שמבטיח הקמפיין).
לפעמים עברנו אבל הדלת בכלל לא נסגרה.
יום שני, 30 באפריל 2012, היה יום גרוע במיוחד לתמרורי השכונה.
ומאז פשטה ברחובות שלנו מגיפה.
להפצת הווירוס אחראים ככל הנראה נהגים שאין להם מושג לחנות ברוורס.
גם אצלנו כבר לא כותבים אלא רק רושמים, לא גומרים אלא רק מסיימים, ולא משפרים שום דבר אלא רק משדרגים אותו. אבל ברחובות שלנו שדרוג הוא שדרוג. תראו מה קרה, למשל, לכיסא בפינת הטלפון בשדרות וושינגטון:
וזה מה שמציע החייט:
ברחוב צדים ומגרשים שחורים ואני מתעסקת בירוקים. "הבית בוער וסבתא מסתרקת", נוזף בי פתגם רומני. אבל אין מה לעשות, יש ימים כאלה. ואפילו הם מצליחים לספק חדשות. למשל המתנה שקיבלנו השבוע.
מכיוון שלא הגיע איתה הסבר, אנחנו מניחים שמישהו בעירייה החליט לפנק אותנו ולהקל על איסוף מוקשי הנעל הרבים שמותירים אחריהם כלבי השכונה. אבל הפחים, הגבוהים יחסית לפחי אשפה רגילים, הם ההפך מפינוק. מיד עם הצבתם נהפכו למעין זבוב סנטר; פצצות סירחון גועליות.
כאן מאמינים בחותם אישי, עם עדיפות ברורה לכתב יד.
וכפי שכבר סיפרתי, גם לנוזלי גוף.
חיבתנו למשחקי לשון מודגשת שוב ושוב.
וממש כמו אצל אוהדי הפועל, גם בקרבנו מתעוררים לעתים מתחים וחילוקי דעות.
ברור לגמרי מה קרה לדרישה לצדק חברתי.
הזמן החולף מעצמו מחולל שינוי עמדות ("התהפכתי ב-360 מעלות").
העיקר שהאמונה יוקדת.
בערימת ארגזי הקרטון הריקים שהושלכו על המדרכה, תפס את העין אחד מעודן יחסית, עם לוגו מעוצב ומעורר אסוסיאציות: ג'יי.אר, דאלאס, מי ירה בג'יי.אר? ראיתי, חייכתי והמשכתי הלאה.
כעבור כמה ימים חלפתי שם שוב. הפעם העין נעצרה על פרגולה כחולה, סטנדרטית, מעל חנות של כובעים.
ואז נפל לי האסימון: רווח יעקב... ג'ייקוב רווח... ג'יי.אר.
מפה לשם התברר שזו ממש אקטואליה; "דאלאס" המיתולגית חוזרת לשידור, והפרק הראשון בגרסת 2012 ישודר בארה"ב ב-13 ביוני, שזה ממש תיכף.
מדי פעם שואלים אותי אם יש בשכונה הרבה הומואים. ואני עונה: איך אפשר לדעת? כשמחפשים סימנים, נתקעים בסטריוטיפים.
או במסיבות.
על פני השטח ובימי חול הרחובות שלנו הם יותר "סרוגים"
מאשר "הסיפור של יוסי".
אבל אין כמוהם בסובלנות.
בימי החג, צצים פה ושם הסימנים המקובלים (לרוב, למטרות מסחריות).
ערב המצעד, ניכרים גם סימני המאבק המתמשך והמוצדק של הקהילה לשיוויון זכויות:
אבל בשגרה, נדרש מבט קצת יותר חודרני, כדי לזהות סימני העדפה מינית. יש מכל מיני סוגים.
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.