ברחוב צדים ומגרשים שחורים ואני מתעסקת בירוקים. "הבית בוער וסבתא מסתרקת", נוזף בי פתגם רומני. אבל אין מה לעשות, יש ימים כאלה. ואפילו הם מצליחים לספק חדשות. למשל המתנה שקיבלנו השבוע.
מכיוון שלא הגיע איתה הסבר, אנחנו מניחים שמישהו בעירייה החליט לפנק אותנו ולהקל על איסוף מוקשי הנעל הרבים שמותירים אחריהם כלבי השכונה. אבל הפחים, הגבוהים יחסית לפחי אשפה רגילים, הם ההפך מפינוק. מיד עם הצבתם נהפכו למעין זבוב סנטר; פצצות סירחון גועליות. ריח לא מצטלם כל כך טוב, אבל כמו שאמר ילד אחד: "אמא, איזה ריח טוב אין פה".
אם נכונה השמועה שלשקית איסוף הקקי החליטו בעירייה לקרוא "קקית", אז לפחים הירוקים בטח יקראו "קקים". אבל על רעיון אחד בטוח לא חשבו שם. זה הסטארט-אפ שלנו:
ירוק טבע קשה לתפוס אצלנו, למרות שכמה אופטימיסטים מנסים לטפח:
ככה יוצא שאנחנו נאלצים להסתפק בתחליפים.
למזלנו, בכל אחד מתחומי החיים אפשר למצוא ברחובות שלנו קצת ירוק לרפואה.
בכתמים, אגב, אין לנו מתחרים.
וגם לא בסמרטוטים. נשרכים, תקועים או סתם זרוקים.
הטריקו גומר על המדרכה, אבל הוא לא מתחיל ככה.
הקיץ כבר כאן ואנחנו מוכנים.
אביזרים לא חסרים.
חיות אנחנו.
אבל לא באמת מסוכנות.
מנסים בכל כוחנו:
להשתובב.
ולא לדאוג מבלגן בארנק.
למרות שזה קשה.
עובדים בלי סוף.
מוציאים את המיץ.
אבל לא מצליחים להרים את הראש.
נאחזים במה שאפשר.
לפעמים נופלים.
ממש חזק.
חלשים כנוצה,
נאחזים בקש.
או בכתיבת ססמאות.
מוחים, מוחים, עד שמגיעים לקלפי. שם לא באמת עושים חשבון עם האחראים.
סומכים על המזל.
או על חסדי שמיים.
אזרחים ירוקים שכמונו.
בסך הכל רוצים לשתות בשקט.
אבל זה לא תמיד יוצא.
הערה מועילה: את הפתגם הרומני המלבב, "הבית בוער וסבתא מסתרקת", כמו כתובות קיר חכמות אחרות, למדתי מהספרון "מאי 68', גרפיטי על קירות הסורבון", שכתב ראובן מירן (הוצאת נהר). שווה.