האמת, אף פעם לא באמת הבנתי איך במקלחת 90 אחוז מים הם רק מים, אבל כשיש להם קליפה ירוקה, לב אדום וקצת גרעינים הם אבטיח. אך לא אחקור במופלא ממני. ברור לי שיש זנים. עגול, מוארך, עם גרעינים, בלי גרעינים. יש קרטיב אבטיח, אני יודעת. יש אבטיח חצבה. השגחתי שירקנים מבליטים את העובדה הזו:
אבל מי חשב שיש יותר מזה?
מי העלה בדעתו שאבטיח יכול לפרנס מהלכי הפשטה עיצוביים?
כשאומרים לרחובות שלנו "צבע טרי", הם חושבים:
מה לעשות, לפעמים צבע טרי הוא:
זה לא אומר שהרחובות שלנו לא אוהבים אמנות.
סרט דביק, אגב, אינו מקרה פרטי, זאת שיטה:
כך או כך, כשזה מגיע לתיקונים, הרחובות שלנו לא מפסיקים לשיר "יש לי יום יום חג", ועוד איזה חג:
אבל כמו ששירים הם רק שירים, תיקון לפעמים הוא רק תיקון. עניין בנאלי:
בנמל ויקטוריה בהונג קונג שט לו מאז השבוע שעבר (2 במאי 2013) ברווז גומי ענקי, 16.5 מטר גובה, מעשה ידיו של האמן ההולנדי פלורנטין הופמן. כן, כן, פלורנטין. בן 36, איש עקרונות. מציג רק במרחבים ציבוריים, לא מתיר לשום גוף מסחרי להצטרף אליו או לנצל אותו לצרכי פרסום. "המים בעולם", הוא אומר, "הם האמבטיה הגלובלית שלנו. אנחנו צריכים להישאר פשוטים. ברווז גומי צריך להישאר ברווז גומי".
כלי התקשורת נלהבים. מאמריקה עד אוסטרליה. והברווזים שלנו אומרים: היי, דווקא עכשיו, כשחזרנו לחיים?
לא קלים חייו של ברווז ברחובות שלנו.
ברחוב השוק 47 עומד כבר יותר מארבע שנים שלד בניין, שנבנה אחרי שבתי המלאכה שפעלו במקום במשך מי יודע כמה שנים נסגרו ונהרסו. בתחילת הדרך הבנייה התנהלה בקצב ניכר, עד שלפתע נעצרה. השלד קפא. חלף איזה זמן ויום אחד ניכרו באתר סימני חיים:
אך אלה נגדעו באחת:
חומת הפחים לא הספיקה, כנראה:
אך לחיים כוח משלהם.
לא ברור מדוע העירייה צריכה לבזבז כספי ציבור כדי לבשר את המובן מאליו ("מנקים פה"), אבל די ברור שאם מדי שנה נאספים ברחובות העיר 124 טון טקסטיל למחזור, לפחות 123 טון מגיעים מהרחובות שלנו.
העובדה שאין בישראל קיבוץ שנקרא "השלושה" לא מפריעה למוכרי הרהיטים. ולמי כן? כבר שנים שהקיבוצים הם שק החבטות של החברה הישראלית. נדמה היה שהמותג, גם אם לא בצדק, פשט מזמן את הרגל. אבל הרחובות שלנו מפתיעים: כשזה יכול להועיל לתזרים המזומנים, הקיבוץ הוא עדיין שם-דבר. החינוך בקיבוצים נחשב מצוין? אז יש לנו גן:
גם מכבסה:
האלכוהול אצלם יותר בזול? אז גם אצלנו יש מחירי קיבוץ:
יש להם צימרים?
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.