כובעים לא תמיד היו מזוהים בארצנו עם המגזר החרדי. להיפך, דווקא הנשים האלגנטיות היו אלה שחבשו אותם בכל מקום. מתי החלו הכובעים להיעלם מהמלתחה של האישה האלגנטית בתל-אביב ולמה זה קרה? מה לעשות מול תופעת הכפייה הדתית ההולכת ומשתלטת על חיינו? ההצעה שלי: חבשו כובעים!
אני מניחה שהתגובה הספונטנית שלכם להצעתי (אם אתם חילוניים) תהיה מחאה זועמת, מרמור ואפילו בוז על הכניעה שלי לסחטנות החרדית, אבל עצרו רגע! מי אמר שהמונופול על הכובעים שייך לחרדים?
אני למשל, נורא אוהבת כובעים. תמיד אהבתי. וכיום אני לא מעזה לחבוש כובע בגלל שהאביזר הזה משייך אותי מיד למחנה הדתי, שאליו אני ממש לא מרגישה שום צורך להתחבר.
מעניין לציין שהנשים בארץ-ישראל של תחילת המאה ה-20 נהגו לחבוש כובעים כסממן אופנתי ללא כל משמעות דתית. צינה דיזנגוף, למשל, אשתו של ראש העיר הראשון של תל-אביב, נהגה לחבוש כובע אופנתי למרות שהיתה חילונית. מגמה אופנתית זאת של חבישת כובעים אופנתיים המשיכה גם בשנות ה-20 ואנחנו רואים תמונות של נשים חילוניות ממקומות שונים בארץ, עם כובע תואם כחלק מהטוטאל לוק. התמונות המופיעות כאן הן של גב' חסקלברג, חובשת מגוון כובעים מקסימים מבלי להיות דתייה, וזה המקום לציין כי חבישת כובעים לא היתה מוגבלת לאירועים חגיגים אלא התקיימה בחיי היומיום, לרחוב, לטיול ולכל יציאה מהבית.
כל הנשים האלגנטיות המשיכו לחבוש כובעים אופנתיים בארץ גם בשנות ה-40, אבל החל משנות ה-50 אנחנו לא רואים יותר נשים חילוניות בארץ עם כובעים (למעט באירועים חגיגיים במיוחד). מנקודת זמן זו והלאה, הפך הכובע הנשי למזוהה עם המגזר הדתי, למעט תקופה קצרה בשנות ה-60, כאשר הגיעו הכובעים הפעמוניים לרחובות תל-אביב, יחד עם ילדי הפרחים.
התמונות של גברת ומר מישורי באדיבות גב' בתיה רחמילביץ'
התמונה של גברת צינה דיזנגוף, מתוך הספר חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, אילה רז, הוצאת ידיעות אחרונות, 1996