כובעים לא תמיד היו מזוהים בארצנו עם המגזר החרדי. להיפך, דווקא הנשים האלגנטיות היו אלה שחבשו אותם בכל מקום. מתי החלו הכובעים להיעלם מהמלתחה של האישה האלגנטית בתל-אביב ולמה זה קרה? מה לעשות מול תופעת הכפייה הדתית ההולכת ומשתלטת על חיינו? ההצעה שלי: חבשו כובעים!

צינה דיזנגוף בכובע אופנתי (1909 )

 

אני מניחה שהתגובה הספונטנית שלכם להצעתי (אם אתם חילוניים) תהיה מחאה זועמת, מרמור ואפילו בוז על הכניעה שלי לסחטנות החרדית, אבל עצרו רגע! מי אמר שהמונופול על הכובעים שייך לחרדים?

אני למשל, נורא אוהבת כובעים. תמיד אהבתי. וכיום אני לא מעזה לחבוש כובע בגלל שהאביזר הזה משייך אותי מיד למחנה הדתי, שאליו אני ממש לא מרגישה שום צורך להתחבר.

 

בשנות ה-60 המאוחרות התגוררתי ברוטרדם שבהולנד, ונהגתי לחבוש כובעי פעמון רחבי שוליים שהלמו אותי מאוד. אבל כשחזרתי לארץ, בתחילת שנות ה-70 והמשכתי לחבוש כאן את אותם הכובעים שלבשתי בחו"ל, נתקלתי בכל מקום באותה תגובה: "מתי חזרת בתשובה?". אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים לחבוש כובע ולא להיתפס כחוזרת בתשובה, הבנתי שבישראל פשוט אין לזה סיכוי ונאלצתי לוותר. אז הנה לכם בהפוך על הפוך עוד השפעה של  ההתחרדות על חיינו.
 

 

גברת חסקלברג (1921)
 
ועכשיו אני רוצה להציע הצעה פרודוקטיבית: למה שלא נתייחס לכובע של דפני ליף לא רק כסמל למחאה החברתית, אלא גם כסמל של התנגדות לכפייה דתית? שתי ציפורים במכה אחת וגם חיבור מיידי אל ההיסטוריה של הכובעים, שבתחילת המאה ה-20 שולבו בהם גם ציפורים מפוחלצות, שעליהן כתבה חמדה בן-יהודה, עורכת מדור האופנה בעיתון ההשקפה: "הקישוט לכובעים נוצות וציפורים שלמות מבהילות בגודלן".

מעניין לציין שהנשים בארץ-ישראל של תחילת המאה ה-20 נהגו לחבוש כובעים כסממן אופנתי ללא כל משמעות דתית. צינה דיזנגוף, למשל, אשתו של ראש העיר הראשון של תל-אביב, נהגה לחבוש כובע אופנתי למרות שהיתה חילונית. מגמה אופנתית זאת של חבישת כובעים אופנתיים המשיכה גם בשנות ה-20 ואנחנו רואים תמונות של נשים חילוניות ממקומות שונים בארץ, עם כובע  תואם כחלק מהטוטאל לוק. התמונות המופיעות כאן הן של גב' חסקלברג, חובשת מגוון כובעים מקסימים מבלי להיות דתייה, וזה המקום לציין כי חבישת כובעים לא היתה מוגבלת לאירועים חגיגים אלא התקיימה בחיי היומיום, לרחוב, לטיול ולכל יציאה מהבית.


גברת חסקלברג (1925 )

כובעים בתל-אביב הקטנה בשנות ה-20 המאוחרות
 
אפילו באלבום המשפחתי שלי מצאתי תמונה של אמי, מצולמת בטיול למצריים כשהיא חובשת כובע אופנתי, וזאת למרות שהיתה חילונית גמורה.

 
אמא שלי עם כובע אלגנטי (1936)

מר וגברת מישורי עם כובע על שפת הים בתל-אביב (שנות ה-30)

מר וגברת מישורי על הסיפון עם כובע אופנתי (שנות ה-30)

כל הנשים האלגנטיות המשיכו לחבוש כובעים אופנתיים בארץ גם בשנות ה-40, אבל החל משנות ה-50 אנחנו לא רואים יותר נשים חילוניות בארץ עם כובעים (למעט באירועים חגיגיים במיוחד). מנקודת זמן זו והלאה, הפך הכובע הנשי למזוהה עם המגזר הדתי, למעט תקופה קצרה בשנות ה-60, כאשר הגיעו הכובעים הפעמוניים לרחובות תל-אביב, יחד עם ילדי הפרחים.

התמונות של גברת חסקלברג באדיבות גב' רות מיכאל
התמונות של גברת ומר מישורי באדיבות גב' בתיה רחמילביץ'

התמונה של גברת צינה דיזנגוף, מתוך הספר חליפות העתים - מאה שנות אופנה בארץ-ישראל, אילה רז, הוצאת ידיעות אחרונות, 1996