חשבון האינסטגרם של מגזין ווג איטליה הוקדש במהלך השבוע שעבר לתמונות מתוך שבוע האופנה לגברים שננעל בפריז, כמו גם לעבודות הגמר של סטודנטים בשנה ד' במחלקה לאופנה בשנקר (חלקן מובאות בכתבה זו). בין התצוגות של פול סמית' וקנזו, הופיעו דגמים בעיצובם של בוגרי המחלקה דנה כהן, ערן צמח, רוני קדש, שני לוי, יואב הדרי ואחרים שהצליחו לשבות את עיניה של שרה מיינו, עורכת בכירה במגזין ווג איטליה, ומי שאחראית על המוסף Vogue Talents, המאתר מעצבים צעירים מבטיחים מסביב לעולם ומצורף לגיליון ספטמבר של המגזין, הגיליון החשוב ביותר של השנה.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
לישראל הגיעה מיינו בפעם הראשונה בשבוע שעבר, לטובת השתתפות בביקורות סוף השנה במחלקה לאופנה בשנקר. מלבדה נכחו בנבחרת המבקרים בוגרי המוסד קובי הלפרין, בעל מותג הנושא את שמו בניו יורק, ונירן אבישר, מעצב בדיזל בלאק גולד, וכן אליסה פאלומינו, לשעבר מנהלת הסטודיו של ג'ון גליאנו ורוברטו קוואלי, וכיום ראש המחלקה להדפסי אופנה בבית הספר סנטרל סנט מרטינס בלונדון.
נוכחותה של מיינו בביקורות היא ודאי הגורלית מכולם בכל הנוגע ליכולתה להשפיע על עתידם של מעצבים צעירים בארץ ובעולם. ההחלטה שלה לכלול בוגר לימודים ברשימת המעצבים המבטיחים השנתית של המגזין היא מקפצה משמעותית לקריירה בינלאומית.
"זה אומנם לא התנ"ך של מעצבים צעירים, אבל המוסף הפך לסוג של סקאוטר של מעצבים צעירים", אומרת מיינו בראיון מיוחד ל-Xnet. "אנחנו בוחרים מעצבים מוכשרים מכל העולם - מדובאי, שבדיה, סין וישראל, ומנהלי חברות ותחרויות מעצבים בעולם בהחלט בוחנים אותו".
את המוסף הקימה מיינו, 41, לפני שמונה שנים, לאחר 13 שנה בתפקידי מחקר ועריכה שונים במגזין האופנה החשוב ווג איטליה, שלמתבונן מהצד נראה כמו עסק משפחתי. אמה של מיינו, קרלה סוזאני היתה בעבר עורכת המגזין, ואת מקומה ב-25 השנים האחרונות מאיישת דודתה של מיינו, אחותה של אמה, פרנקה סוזאני.
"אני זוכרת שבהתחלה הבאתי למגזין תמונות של מעצבים צעירים, ופרנקה שאלה 'מי האנשים האלה?' הסברתי לה שזה הדור הבא של המעצבים ושאלה הם המבטיחים ביותר. שלוש השנים הראשונות היו קשות, כי היית צריך להתקשר למעצבים ולבקש מהם לשלוח את הפורטפוליו. עכשיו הקושי הוא הפוך - אני טובעת בתיקי עבודות שמגיעים אלי מכל העולם".
כיצד תומך ווג איטליה בטאלנטים החדשים?
"לפני 11 שנים ייסד המגזין את תחרות המעצבים הצעירים Who is on Next, ואנחנו מנסים לחשוף את העבודה של המעצבים כמה שיותר, לקשר אותם לאנשים הנכונים, לייעץ ולסייע להם למצוא עבודה. אנחנו לא תומכים באמצעות כסף".
במה שונים המעצבים הצעירים בישראל מהעולם כולו?
על הבוגרים של שנקר לשנת 2015 יש למיינו רק מילים טובות לומר. "הפרזנטציות היו מאוד ברורות, והפורמט של מפגש פנים אל פנים עם הסטודנט הוא מצוין. אני מבקרת רבות בבתי ספר לאופנה בעולם, ולרוב הפורמט הוא לא בשיחה עם הסטודנט, אלא בכתיבת הערות וציונים על דף. אני מאמינה שחשוב שהסטודנטים יפגשו עם אנשים מבחוץ, מישהו שיכול לתת להם ביקורת ומבט נוסף על הקולקציה. המנחים ולאה פרץ (ראש המחלקה לאופנה בשנקר, א"י) כבר כל כך עמוק בקולקציות, שהם כבר לא יכולים לראות דברים מבחוץ. בסך הכול, הפרויקטים היו ברמה מאוד גבוהה, גם בהשוואה לבתי ספר אחרים בעולם".
מה מייחד לדעתך את הסטודנטים הישראלים?
"הנושאים שהם מתעסקים איתם. נתקלתי בהרבה מאוד התייחסות להיסטוריה ישראלית, צבא ושאלות של זהות. מאוד מעניין לראות איך הם מתרגמים את זה ויזואלית לאופנה עכשווית. אתה פחות רואה את זה בבתי ספר בינלאומיים, כי רוב הסטודנטים שלהם מגיעים ממדינות אחרות, וכאן רוב הסטודנטים ישראלים, אז יש השפעה מקומית מאוד חזקה".
בחרת להעלות מספר עבודות לחשבון האינסטגרם של ווג איטליה, האם אלו הם הסטודנטים שאהבת את עבודתם במיוחד?
"אלו הסטודנטים שתפסו את תשומת לבי יותר מכולם".
זה מבטיח להם כרטיס כניסה למוסף הקרוב בספטמבר?
"לצערי המוסף צפוף ומספר המקומות מוגבל (בשנה שעברה הוצגו במוסף הסטודנטים נעה רביב וגולן טאוב, א"י), אז אני לא יכולה להציג את כולם, אבל אני בטוחה שיהיו לפחות ארבעה-חמישה סטודנטים משנקר במוסף הקרוב".
מה את מחפשת בקולקציה של בוגר טרי?
"נקודת מבט אישית. אתה רואה את הפורטפוליו של הסטודנטים בשנקר, ויש שם המון קריאטיביות, אבל הסוד הוא התרגום האישי שלך לנושא. עם זאת, אמרתי ללאה פרץ שאני חושבת שצריך היה לדחוף חלק מהסטודנטים למקום יותר 'ריסקי', כי כל עוד אתה בבית הספר יש לך את היכולת ליצור ללא תכתיבים. בחוץ, בעולם האמיתי, אתה נמצא תחת אילוצים של לקוחות, תקציב, מפעלים, ספקים, משבר כלכלה ועוד. ואז גם הסיכונים שאתה לוקח קטנים בהרבה".
האם למעצב ישראלי יש סיכוי להופיע על שער של ווג איטליה?
"ברוב המקרים הבגדים בשער של ווג איטליה הם של המפרסמים הגדולים. לפעמים אתה רואה בעיקר פנים ופיסת בד של ארמאני, ואז ארמאני מתקשר וצועק, אבל למי אכפת. השער הוא האטיטיוד והאג'נדה של המגזין, ולרוב זאת החלטה של העורכת הראשית".
נחשפת בעבר לעבודתם של מעצבים ישראלים?
"אני מכירה את העבודה של אלבר אלבז, קובי הלפרין וצורי גואטה. אני מאמינה שלמעצבים ישראלים יש קול ייחודי. השנה, למשל, זכתה בתחרות Who is on next המעצבת הישראלית דייזי שלי, בוגרת מרנגוני".
ביקורה של מיינו בישראל היה קצר. במשך שלושה ימים היא הספיקה לסרוק במהירות את תל אביב, ויחד עם המרצה עדית ברק, מנחת פרויקטי הגמר בשנקר, יצאנו איתה לסיבוב בשוק הפשפשים ביפו, כדי שתוכל להתרשם מהמעצבים הישראלים שמאכלסים את המתחם. מיינו ביקרה בחנויות של רובי סטאר, שרון ברונשר, קומון רייבן, גוסטה ולארה רוסנובסקי. התרשמותה של מיינו מהאופנה הישראלית היתה חיובית. על אף שבכל חנות בה ביקרנו היא לא נשארה יותר משתי דקות על השעון, היא ניצלה את הזמן הקצר למשש את הבדים, לצלם תקריבים מפריטים שנראו לה מסקרנים, ולקחת כרטיסי ביקור. כששאלה אם הם מוכרים בחו״ל, נענתה בשלילה, תוך הסברים על מבנה השוק הישראלי, בו רוב המעצבים אינם פועלים על פי לוח זמנים בינלאומי המצריך מהם לנפק קולקציה שנה מראש.
יום למחרת התכנסו שלושה מותגים צעירים בסטודיו של המותג הצעיר Tres בדרום תל אביב, והציגו לה את עבודתם. את המפגש יזם מעצב בגדי הגברים אלירן נרגסי, ומלבדו נכחו בו מעצבות Tres (נוי גוז, נועה גור, דפנה פילוסוף-רובין) ובני הזוג רותם וניר גואטה ממותג האופנה Hannah. עם המעצבים הללו כבר היה לה דיאלוג פורה יותר. מיינו התלהבה מהקול הייחודי של המעצבים ומהבחירה של חלקם לפנות לשוק הבינלאומי, והציעה להם להירשם לשתי תחרויות המעצבים הצעירים של המגזין בדובאי ובסין. עם עינה הפקוחה בתחרות, יש סיכוי יותר מסביר לזוכה ישראלי נוסף בקרוב.
עוף מוזר בתעשיית האופנה
כמי שמגדירה את עצמה כדמות אקס-טריטוריאלית לתעשיית האופנה, מיינו משדרת בכל מהותה נינוחות ובידול מהקהל האופנתי והאקסצנטרי שמתקבץ סביב שבועות האופנה. לפגישתנו היא מגיעה לבושה שחורים, שיערה המתולתל מתפרץ בחן, לעיניה משקפיים חצי כהים ובידה תיק צד חום של בית האופנה סלין. שום דבר בסגנונה ובאטיטיוד שלה לא משדר ניסיון להיראות טרנדית או חובבת אופנה להוטה. לדבריה, הסיבה לכך נעוצה בביוגרפיה שלה: מיינו היא בת יחידה לקרלה סוזאני, בעלת רשת הבוטיקים הנודעת Corso Como 10, ואיש העסקים דונטו מיינו, לשעבר השותף העסקי של מעצב האופנה האיטלקי רומיאו גיגלי. וכשאבא ואימא שלך הם האנשים עם הכי הרבה שיק באיטליה, מה הפלא שאת רוצה לעשות להם דווקא?
"אנשים חושבים שנולדתי לתוך המגזין, אבל זה לא באמת עבד ככה", מספרת מיינו בגילוי לב. "בילדותי למדתי בבית ספר בינלאומי, והייתי הרבה לבד כי ההורים שלי הסתובבו המון בעולם. כילדה, אחת השאלות שתמיד שאלו אותי היתה מה עושים ההורים שלך, ולא באמת ידעתי מה לומר. ידעתי רק להגיד שהם טיילו המון. בגיל 18 הייתי מאוד מבולבלת ונאיבית. לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. חשבתי אולי לנסוע ללמוד בלונדון, אבל אז נרשמתי לאוניברסיטת מילאנו ללימודי ספרות ושפות, ועזבתי אחרי שנה". בשלב זה, לדבריה, החלה לעבוד עם אמה בבוטיק של קורסו קומו, אבל עזבה לאחר פחות משנה. "לא קל לעבוד עם ההורים", היא מחייכת. "אז בצורה הכי נאיבית שאלתי את אמא שלי אם דודה פרנקה צריכה עזרה במגזין, ובמשך שלוש שנים וחצי הייתי מתמחה בווג איטליה".
שלוש שנים וחצי כמתמחה? זה המון זמן.
"אחרי שנתיים הציעו לי תפקיד בשכר, אבל לא ממש התעניינתי בזה. היה לי משבר, כי לא ידעתי מי אני ומה אני רוצה לעשות. עשיתי בעיקר מחקר, עבדתי קצת עם אנה דלו רוסו, עד שהתברגתי כעורכת, ובשמונה השנים האחרונות יש לי את הבייבי שלי. זה לא היה דבר קל עבורי למצוא כיוון במגזין, והרבה פעמים רציתי לעזוב ופרנקה אמרה לי 'הנה הדלת. אני לא יכולה לעשות כלום כדי להשאיר אותך או להעזיב. זאת הבחירה שלך".
זה בטח מחייב להיות חלק ממשפחת סוזאני.
"לא רציתי את החיים שיש לאמא שלי ולדודה שלי. הן מאוד מפורסמות באיטליה, ואנשים תמיד הופתעו והתרגשו לשמוע שאני הבת של קרלה".
מאוד מפורסמות? בכל זאת, הן נשות אופנה, לא מדונה.
"בתעשיית האופנה יש אנשים שמתייחסים לקרלה כמו אל מדונה", היא מחייכת. "אבל אנחנו אנשים רגילים, כן. אני גם לא מכירה שום דבר אחר. אני זוכרת שכילדה מאוד היה לי מוזר שאמא שלי לא מדברת עליי בראיונות. שאלתי את עצמי האם היא מתעלמת מזה שיש לה בת. רק כשהתבגרתי, הבנתי שהיא עשתה את זה כדי לגונן עליי מהתקשורת. היא מעולם לא אמרה לי את זה, אבל הבנתי לבד".
את מעוניינת להמשיך את השושלת המשפחתית ולהיות עורכת ווג איטליה?
"אם היית שואל אותי לפני שלוש או ארבע שנים התשובה שלי היתה שלילית. היום אני לא בטוחה שזה יקרה, אבל אני לא שוללת את האפשרות הזו. הדברים משתנים כל הזמן".
מכורח תפקידה מיינו נמצאת בנסיעות רבות בעולם. היא מבקרת במחלקות לאופנה בבתי הספר לעיצוב, נחשפת למעצבים צעירים, עבודה שהיא מעידה כי היא מאוד אוהבת, אבל גם יכולה לסחוט ממנה לא מעט אנרגיה. "יש לי צוות קטן שעוזר לי, כי אני לא יכולה להיות כל הזמן במטוסים", היא אומרת. "העבודה היא דבר מאוד מרכזי בחיים שלי, אבל חשוב לי גם לנהל חיים פרטיים. עכשיו, בדיוק בתקופה הזאת, לפני הקיץ, זה הופך להיות קשה, ואני מעט עייפה".
השחיקה הגבוהה של אנשי תעשיית האופנה עולה שוב כשאנחנו משוחחים על המשבר שפקד את המעצב ג'ון גליאנו, והסיבות שהובילו להתאבדותו של אלכסנדר מקווין. "מעצבים נמצאים היום בלחץ עצום", מציינת מיינו את אחת הסיבות להתמוטטויות ומשברים של מעצבי אופנה. "הוא היה במצב לא טוב לפני שהוא הלך לגמילה. תעשיית האופנה יכולה להיות מאוד קשוחה בימים אלו, וזה משהו שלא היה לפני עשר שנים. השיטה השתנתה ונהייתה אגרסיבית, לא מעט בגלל התאגידים הגדולים שנכנסו לתמונה. היום יש יותר מותגים מפעם, יש אי-קומרס, רשתות חברתיות וכדומה. היום מאוד קשה לשרוד".
מצד שני, המעצב אזדין אלאיה, שנמצא בקשר עסקי עם אימא שלך, בחר לעבוד מחוץ לסיסטם ועדיין שומר על רלוונטיות.
"אזדין הוא גאון האופנה האחרון שחי ופועל עדיין. הוא מקבל את השינויים אבל לא אימץ אותם. הוא הוציא עכשיו את הבושם הראשון שלו, כי צריך לפתח את העסק, אבל הוא עושה את הדברים בדרכו שלו".
במקרה שלו, השאלה הגדולה היא מי ימשיך אותו לאחר מותו.
"במקרה הזה לא יהיה מישהו אחר. אחרי שארמאני ילך הכול יתפרק, כי אין לו מעצבים תומכים. זה הכול הוא. המקרה של אלאיה הוא אחר: שם גדול - חברה קטנה. זו תהיה אבידה גדולה לתעשייה כשהעסק הזה ייסגר, אבל לאחר לכתו לא יהיה מי שימשיך אותו. לא תמיד חייבים להקים בתי אופנה לחיים. תראה מה קורה בבתי אופנה כמו ויונט או סקיאפרלי - זה מזעזע. היו צריכים להשאיר אותם איפה שהם היו, לא להעיר אותם מהמתים".
מה שעוד יכול להוציא את מיינו משלוותה זו תופעת הבלוגרים. "בלוגרים מזעזעים בעיני. מבחינתי התופעה הזו יכולה למות מחר", היא אומרת בטון שלא משתמע לשתי פנים. "זאת מגיפה, ורובם לא מביאים איתם שוב דבר חדש. הם בעיקר כלי בידי מותגי אופנה שמחפשים להתפרסם ברשתות החברתיות".
