לפני מספר חודשים, כשהודיעו למעצבת האופנה דייזי שלי כי היא עומדת להופיע בספר המציין 80 שנה להיווסדו של בית הספר האיטלקי מרנגוני, היא קיבלה אישור סופי שהדרך המיוחדת שבה היא מתעקשת ללכת היא הדרך הנכונה.
כשנציגי בית הספר הודיעו לה שהיא אחת מתוך 15 בוגרים שייכנסו לספר זה (לצד שמות נחשבים כמו מוסקינו והמעצבת הראשית של מותג האופנה טוד'ס, אלסנדרה פאצ'ינטי) היה ברור שהאינדיבידואליזם העיקש שלה לא חיבל בהתקדמותה המקצועית אלא חידד את קולה הייחודי כמעצבת שלא בהכרח מיישרת קו עם הזרם.
החלטה ברורה ומיידית
לשלי אין סיפור סינדרלה קלאסי. היא לא הייתה הילדה הזו שתמיד חלמה להסתופף בין בדי קשמיר ומשי ולקבל חשיפה בינלאומית. היא גדלה במושב ניצני עוז שבעמק חפר, למדה בתיכון רגיל ועד אחרי השירות הצבאי לא באמת ידעה מה היא רוצה לעשות. "היו לי כל מיני חלומות, אבל רק במהלך השירות הצבאי התחלתי לחשוב על כיוון של עיצוב אופנה", היא מספרת. "ניסיתי להתקבל לשנקר, ולאחר שלא הצלחתי התחלתי לחשוב על לנסוע ללמוד עיצוב אופנה בחוץ לארץ.
"אני לא בן אדם עם סבלנות ולא רציתי לחכות להזדמנות נוספת בארץ. ככה, באופן כמעט ספונטני, החלטתי לנסות להתקבל למרנגוני. לא הייתי סגורה על זה שמילאנו היא המקום הנכון, אבל מכיוון שמאז ומתמיד התחברתי לאופנה האיטלקית מבחינת הטעם החלטתי ללכת על זה ותוך חודשיים ארזתי את החיים שלי כאן בארץ ועברתי למילאנו ללימודים של שלוש שנים".
את מעידה שאת לא טיפוס של מסגרות. איך הייתה חוויית הלימודים במילאנו?
"היה בסדר, אבל גם שם המסגרת הקשתה עליי. המורים אמרו לי בפירוש: 'את טובה אבל את לא יודעת להקשיב', ובגלל המרדנות הזו אפילו לא לקחתי חלק בתצוגת האופנה המסכמת את הלימודים. באופן הפוך על הפוך, אף על פי שלא השתתפתי בתצוגת הגמר הרשמית, פרויקט הגמר שלי קיבל חשיפה משמעותית. התצוגה היא סוג של פנטזיה שהמורים מנסים למכור לבוגרים, אבל היא לא בהכרח זו שקובעת את עתידו של המעצב בתעשייה".
עלתה ברשת
פריצת הדרך המשמעותית של שלי הייתה, איך לא, במרחב הרשתי. היא צילמה את פרויקט הגמר שלה להפקה יחד עם סטייליסטית נוספת בוגרת מרנגוני והצילומים לכדו את עיני העורכים של המגזין האינטרנטי TRENDLAND, שפרסם את ההפקה וגרר פניות רבות מסטייליסטים.
"אפילו המורים שלי נדהמו משטף הפניות שקיבלתי, ובנקודה הזו התחלתי להבין שאני צריכה להקשיב לקול הפנימי שלי ולבנות את הקו על פי תחושות בטן ולא על פי מה שאומרים לי אחרים", אומרת שלי. היא התחילה לפתח את המותג שלה מיד בתום הלימודים, וכיום, שש שנים לאחר שהגיעה לאיטליה, היא מאמינה כי זהו המקום הנכון ביותר עבורה להתפתחות מקצועית.
עד כמה ההתחלה הייתה קשה?
"זה בהחלט היה קשה. הקולקציה הראשונה שלי נוצרה עוד לפני שפתחתי את החברה באופן רשמי. לקחתי תופרת והרכבתי את הקולקציה מ־15 פריטים בלבד. למזלי, היא זכתה לחשיפה במגזינים כמו 'גלאמור' ו'מארי קלייר' האיטלקיים. החשיפה הזו עודדה אותי לקחת את העסק צעד אחד קדימה: החלטתי לפתוח את החברה באופן רשמי, לשכור שירותים של משרד יחסי ציבור ולעבוד עם שואורום מקומי. עם הקולקציה ה'רצינית' הראשונה שלי כבר קיבלתי הזדמנות להשתתף בתחרות '?Who's Next' של 'ווג' איטליה וזכיתי בה. הזכייה הזו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית, כי ברגע שאתה מקבל הכרה כזו המגזין מספק לך תמיכה ממשית שבלעדיה מאוד קשה לפרוץ".
חלק מהתמיכה של המגזין התבטאה בהזמנה שקיבלה להשתתף בפרויקט עיצוב בגדים לבובת ברבי האייקונית לצד שמות נחשבים כמו סימון רושה והמותג MSGM. בד בבד לעבודה על קולקציית הקיץ הבאה שלה, שלי העמיקה את דריסת הרגל בנוכחות בחנויות יוקרה נחשבות שהחלו למכור את עיצוביה תחת אותה קורת גג עם מותגים כדוגמת ולנטינו ודולצ'ה וגבאנה.
את לא מסתירה את השורשים שלך והעובדה שאת ישראלית מתנוססת בגאון באתר שלך. האם חווית תגובות אנטי־ישראליות או מפלות כתוצאה מכך?
"אני גאה בישראליות שלי ומתייחסת אליה בכל הזדמנות ובכל ראיון. כשאני שואלת את אנשי השואורום שמוכר את העיצובים שלי, שעובד גם עם שווקים כמו ערב הסעודית, לבנון וקטאר, אם הם נתקלים בתגובות שמתייחסות לכך שאני ישראלית, הם אומרים שלא. מבחינתם, מה שחשוב ללקוחות זה שהפריטים עונים על תו התקן של 'Made in Italy'.
"הפעם היחידה שהרגשתי שהישראליות שלי אולי חיבלה לי הייתה כשקיבלתי טלפון מאמא של אמל אלמודין, אשתו של ג'ורג' קלוני, שהייתה באיטליה לקראת חתונת הזוג. היא ראתה שמלה שלי ב'ווג' איטליה ורצתה להיפגש. כמובן שהסכמתי בהתלהבות, אבל באותו ערב היא שלחה לי הודעה קרירה כי לא תגיע. אני חושבת שברגע שהיא 'גיגלה' קצת את השם שלי וגילתה שאני ישראלית, היא התחרטה".
כוכבות בממתינה
את האכזבה מהטלפון המפוספס מה"אמא של" החליפה התעניינות של סלבריטאיות לא פחות שוות. לאחרונה פנו אליה הסטייליסטים של 'Scream Queens' (סדרת להיט חדשה של רשת פוקס האמריקאית בהשתתפותן של אמה רוברטס,
ליה מישל
ואריאנה גרנדה)
בבקשה לקבל את כל קולקציית הקיץ הקודמת שלה.
נשמע שמשרד יחסי הציבור שלך עושה עבודה טובה.
"יש לי משרד קטן שבהחלט עושה עבודה טובה, אבל אני גם יותר ויותר מבינה שהאחריות מוטלת בעיקר עליי ושאף אחד לא יעשה בשבילי את העבודה. אני חושבת שהזכייה בתחרות של 'ווג' הייתה מקפצה גדולה, כי פתאום עומד מאחוריך ארגון רציני ומכובד. ועדיין, את רוב העבודה אני עושה בעצמי. אני מנהלת את העסק לבד ומייצרת את הקולקציות יחד עם שניים–שלושה יצרנים שמתמחים בתחומים שונים.
"הצוות שעובד איתי מצומצם מאוד וכולל בחור שלמד איתי והתגייס לעבוד לצידי בתום הלימודים מתוך אמונה גדולה במה שאני עושה ועוזרת נוספת. אני בחורה שנלחמת על מה שהיא רוצה ואני מאמינה שאם אתה באמת רוצה משהו מספיק, תצליח".
מעניין אותך לפרוץ גם בישראל?
"היו קניין או שניים שראו את העיצובים שלי בשואורום, ואני אפילו זוכרת שבשבוע האופנה האחרון ניקול ראידמן ראתה את הקולקציה שלי והתלהבה, אבל בסופו של דבר לא קנתה פריטים ממנה. צחקתי עם אנשי השואורום שלישראלים קשה יותר לפרגן לי מאשר למקומיים. לאט לאט אני מאמינה שגם זה יגיע".
את לפני עונה חדשה, איך את מתחילה לעבוד על קולקציה?
"לא חשוב מה ההשראה הספציפית שלי, לפני כל קולקציה אני עושה חיפוש ומחקר שנמשכים בערך כחודש. אני חושבת שמה שמאוד מאפיין את התהליך העיצובי שלי, ובסופו של דבר מעניק לי זהות עיצובית מובחנת, זו העובדה שלכל קולקציה אני מכניסה את הרגשות שלי ואת מי שאני. מי שבאמת מכיר אותי יכול ממש לראות זאת בעיצובים שלי, אפילו ברמת הסקיצות. אפשר לראות שכל הדמויות מהוות מעין בבואה שלי ומצוירות עם הקארה השחור המזוהה איתי.
"אני מנסה למזוג לאופנה את עולם הפנטזיות שלי, ובסופו של דבר האישה שלי נותרת אותה אישה של ניגודים – כזו שתשלב בין מעיל עור נוקשה לחצאית נוצות או תעדיף פִּיס עם פאייטים גדולים בשילוב עם צמר טבעי. אני לא אוהבת מראה 'מושלם' מדי אלא את הסתירות. למשל, שמלה שהיא מאוד 'גירלי' עם מעיל גברי גדול מעליה. ההרמוניה הרבה יותר מעניינת בצורה הזו.
"בתצוגה שעשיתי ברומא נכחה סוזי מנקס (עיתונאית ומבקרת אופנה מיתולוגית; רח"ש), שכתבה לאחר מכן משהו בסגנון 'יכול להיות שזה היה משוגע ומעורבב, אבל בשלב ההתחלתי הזה אני מעדיפה לראות מישהי עם תעוזה ולא משהו משעמם שראיתי כבר אינספור פעמים'. כשקראתי את הביקורת הזו כל כך התרגשתי, ובמפגש שלי איתה אמרתי לה שמבחינתי זו הביקורת הכי טובה שהייתי יכולה לקבל בחיים".
העיצובים שלך נראים נהדר על דוגמניות במידה 0. את חושבת שהם מתאימים גם לנשים אמיתיות?
"בהחלט כן. אני לובשת את הבגדים שלי ואני ממש לא מידה 0. להפך, אני אקסטרה־לארג'. נכון, גם אני אוהבת דוגמניות נורא רזות שקל להלביש, אבל אני לא אוהבת מעצבים שלא מסוגלים ללבוש בעצמם את הבגדים שלהם. מרי קטרנזו לדוגמה מעצבת לאנשים משהו אחד אבל היא עצמה לובשת רק שחור. לי ממש אין בעיה עם המידה שלי ותמיד אלבש בגאווה את העיצובים שלי. אני יודעת איך להחמיא לעצמי איתם, וגם אם אני צריכה לעבוד טיפה יותר קשה מאישה רזה כדי שזה יהיה מחמיא, בסוף זה עובד נכון.
"יש לי חברות במידה אקסטרה־סמול שלא מרגישות טוב עם עצמן, ובמילאנו בכלל רוב הבחורות רזות מאוד. אין לי בעיה עם המידה שלי. להפך, לפעמים אני מרגישה שהיא מעניקה לי סוג של תשומת לב".
לפריטים שאת מעצבת יש אופי גלאמי מאוד. מה הגישה שלך לאופנת קז'ואל?
"מאז ומתמיד היה לי חיבור לאופנה גבוהה יותר, אבל אני בהחלט אוהבת גם קז'ואל. גם כשאני לובשת את החצאית המנופחת שלי אני משלבת אותה עם טי־שירט וז'קט ג'ינס מ־H&M. היום אני מבינה שמבחינה עסקית אני חייבת לעשות גם קז'ואל, כי הרבה אנשים מחפשים את הפריטים הלבישים יותר".
לא רק הקריירה שלך נסקה במילאנו, מצאת גם את אהבת חייך, נכון?
"כן, והאמת שזה קרה הכי כמו באגדות. בשנה הראשונה ללימודים נסעתי לוונציה לסוף שבוע עם חברה ואמרתי לה 'ונציה זו העיר הכי רומנטית בעולם. בטח נמצא שם איזה בחור שווה'. מכיוון שהביקור שלנו היה בזמן קרנבל התחפושות, התלבשנו בשחור דרמטי ועטינו מסכות. יצאנו לאכול באחת ממסעדות היוקרה של העיר, והסומליה החמוד שפתח לנו את דלת המסעדה הפך ברבות הימים לבעלי. משם הכל התחיל ולפני כשנתיים התחתנו".
את מי את חולמת להלביש ולמה?
"את מדונה. היא אמנם לא בשיא הפופולריות שלה, אבל עבורי היא בגדר מוזה. אני עוקבת אחריה כל כך הרבה שנים ומעריצה את התעוזה שלה ואת העובדה שהיא לא מתביישת לעשות גם פרובוקציות. לאחרונה גם שלחנו בגדים לסטייליסט של ריטה אורה שעובד איתה ב'דה וויס'. העובדה שפניות כאלו מגיעות אליי וזה שהם בחרו אותי מתוך מאות אופציות אחרות שהיו להם ממלאת אותי בהרגשה טובה מאוד".
________________________________________
עוד במגזין GOstyle:
- שמלות שחורות אאוט, שמלות לבנות אין
