"התאגיד ניצח - האמן נעלם", קובעת עיתונאית האופנה והסופרת דנה תומאס, שספרה החדש "אלים ומלכים: עלייתם ונפילתם של אלכסנדר מקווין וג'ון גליאנו" יוצר בשבועות האחרונים סערה גדולה בתעשיית האופנה. זאת, בעוד שרק מחר (10.2) יוצב על המדפים בחנויות הספרים, בתיאום כמעט מושלם עם יום השנה החמישי למותו של מקווין החל יום למחרת, וחודש לאחר תצוגת הקאמבק של גליאנו בבית האופנה מייזון מרטין מרג'יאלה. שני מעצבי האופנה שהגדירו מחדש את האסתטיקה של האופנה בשנות ה-90 והרחיבו את מודל היופי של העשורים האחרונים, מופשטים בספרה של תומאס מהבגדים הנהדרים שיצרו ועומדים למשפט שדה. מהספר עולה כי מאחורי הקולקציות המקאבריות והאפלות של מקווין, ומבעד לשמלות הטאפט המוגזמות של גליאנו לדיור, התקיימה מערכת לחצים בלתי אנושית שדחפה את שני המעצבים המוכשרים הללו אל פי התהום: מקווין סיים את חייו בהתאבדות בתלייה בביתו, גליאנו הוקע מעולם האופנה ופוטר מדיור בבושת פנים בעקבות התבטאויותיו האנטישמיות.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
מה יש בו, בספרה של תומאס, שהצליח להביא את אלכסנדר פורי, מבקר האופנה של האינדיפנדנט הבריטי, לסכם את ביקורתו על הספר במילים "השלכתי את הספר ממני. אני קורא לכם לעשות את אותו הדבר". מה גרם לחוקר האופנה החשוב קולין מקדואל לכנות את כתיבתה של תומאס "לגלגנית ומזלזלת" בטור שפרסם באתר ביזנס אוף פאשן, הטוען כי היא מבקשת לעשות הון אישי על סבלם של השניים? האם תעשיית האופנה מבקשת להגן על שני האלילים שבנתה במו ידיה? או שאולי, כפי שאומרת תומאס, יש כאן ניסיון להעלים עין ולשמר את כוחם של תאגידי האופנה, למרות הלחץ הבלתי אפשרי בו נתונים כיום מעצבי האופנה המובילים בעולם?
בראיון שהעניקה בשבוע שעבר ליומון האופנה WWD, מספרת תומאס כי הרעיון לספר עלה לפני ארבע שנים, כאשר החלה לעבוד על כתבה לוושינגטון פוסט על נפילתו של ג'ון גליאנו. כבר בפסקה הראשונה של הטקסט היא מצאה עצמה מאזכרת את הדיכאון ממנו סבל טום פורד עם פרישתו מגוצ'י, את הביקורים הרבים של מארק ג'ייקובס במרכזי גמילה מסמים ואלכוהול, ואת המקרה העצוב של המעצב כריסטוף דקרנין, שבאפריל 2011 עזב את בית האופנה בלמן לאחר התמוטטות עצבים. כל אלה הצביעו על קו מחבר בין מעצבי אופנה מובילים. "הספר מתעד את המהפכה באופנה הגבוהה בשני העשורים האחרונים ואת המחיר שנדרש מאלה שהצילו אותה", אמרה תומאס בראיון וכיוונה ללחץ היומיומי בו נתונים מעצבי אופנה הנדרשים לספק קולקציות מצליחות שיעלו את קרנו של המותג בעיני הקהל והמבקרים, ויחד עם זאת, יציגו שורת רווח נאה לבעלים.
תומאס משרטטת את מסלול הנסיקה המקביל של שני המעצבים הבריטים, שסיימו את לימודיהם במחלקה לאופנה בסנטרל סנט מרטינס בלונדון - גליאנו בשנת 1987, מקווין בשנת 1994 - ומיד לאחר מכן כבשו את עולם האופנה הפריזאי בסערה. גליאנו מונה תחילה למנהל הקריאטיבי של בית האופנה ז'יבנשי (של תאגיד LVMH), תפקיד בו כיהן בשנים 1996-1995, ומשם נשלף לבית כריסטיאן דיור, שם שימש כמנהל הקריאטיבי עד לפיטוריו המתוקשרים בתחילת 2011. מי שקיבל לידיו את השרביט בז'יבנשי היה לא אחר ממקווין, שהחזיק מעמד בתפקיד התובעני ארבע שנים בלבד. בספר אחר שיצא בשנה שעברה, Champagne Supernovas, מספרת העיתונאית מורין קלהאן כי מקווין לא עמד בלחץ של עיצוב 6 קולקציות מדי שנה: שתיים לקו ההוט קוטור של בית האופנה, שתיים לקו הראשי, ועוד שתי קולקציה למותג הנושא את שמו. בשנת 2000 הוא הקים את המותג "אלכסנדר מקווין", הפעם תחת תאגיד האופנה Kering (אז PPR), אך גם כאן הלחץ, הסמים והדיכאונות דרדרו אותו לפינה חשוכה והובילו לסוף המר בלילה שבין ה-10 ל-11 בפברואר 2010, שבו התאבד בתלייה.
הספר נע בין פרטים ביוגרפיים על גליאנו ומקווין, שכבר נכתבו וסופרו בכל מקום, לבין רכילות שנאספה על ידי תומאס בראיונות שקיימה עם 150 מקורבים לשניים. כמו כל ביוגרפיה, גם זו ודאי חוטאת במובנים מסוימים לאמת, בעיקר משום שהאמת היא עניין סובייקטיבי התלוי במתבונן/במספר. כך או כך, על פי הספר, בחודשים האחרונים של גליאנו בדיור נקטו ברנר ארנו וסידני טולדנו (מנכ"ל כריסטיאן דיור, שביקר השבוע בישראל) בצעדים לריסון גליאנו, שהתגורר אותה עת במלון מרסר בניו יורק. טולדנו התעקש שגליאנו יחזור לפריז, אך המעצב סירב. על פי הדברים שתומאס מפרסמת, גליאנו נהג להתקשר שיכור למשרדי דיור, לפעמים כלל לא הגיע לעבודה, והמקרה בקפה לה פרל בפריז, שהוביל לפיטוריו, לא היה ההתבטאות האנטישמית הראשונה של המעצב. גם באשר להתאבדותו של מקווין כותבת תומאס כי לא היה זה ניסיון ההתאבדות הראשון שלו, ואף מציינת כי תכנן להתאבד על המסלול בתום אחת התצוגות שלו, אינפורמציה שמופיעה בהרחבה גם בביוגרפיה אחרת שעומדת לצאת בקרוב, על חייו של מקווין: "אלכסנדר מקווין: הדם שמתחת לעור" של העיתונאי הבריטי אנדרו ווילסון.
הטון העולה מראיונות שהעניקה תומאס, יחד עם פרסומי עבר אודות מעצבי אופנה אחרים - כמו אלבר אלבז ללנוון, ניקולא גסקייה (אז לבלנסיאגה והיום ללואי ויטון) וכאמור, דקרנין – מצייר תמונה מדאיגה בכל הנוגע למצבם של מעצבי אופנה הפועלים תחת מכבש לחצים גבוה. "בשנת 1977 ללואי ויטון היו רק שתי חנויות, עכשיו יש מאות מהן", אומרת תומאס. "כשג'ון גליאנו החל את דרכו בדיור ב-1997 הוא עשה שתי קולקציות בשנה, ובתקופת עזיבתו הוא כבר היה אמון על 32 קווים", אומרת תומאס. "זה קצב מטורף שבמסגרתו המעצב נדרש לשמור על רמה של יצירתיות. כל המעצבים האלה הם אמנים בנפשם. נכון, יש שיגידו שאופנה איננה אמנות, אבל אתה עדיין צריך נשמה יצירתית כדי להיות מעצב". כשנשאלה לאחרונה על ידי עורך האופנה אריק ווילסון ממגזין Instyle האם אנו צפויים לראות בעתיד כישרון בסדר הגודל של השניים הללו בתעשיית האופנה, תומאס נשמעת פסימית: "הלוגו הפך להיות חשוב יותר, לא המעצב. באקלים הזה, אתה לא יכול להעסיק מעצבים בסדר הגודל של מקווין או גליאנו, כי אתה עסוק בלמכור בגדים שיתאימו לנשים סיניות, איטלקיות, ברזילאיות. אין מקום יותר לניסיוניות באופנה, ולכן אני לא חושבת שנזכה לראות בעתיד כישרונות גדולים כמו מקווין או גליאנו".
