גדעון אוברזון, 71, מתחלחל לשמע צמד המילים יציאה לפנסיה. בזמן שגברים אחרים בגילו מעדיפים להעביר את זמנם בבילוי עם הנכדים או בהצגות יומיות בקולנוע, אוברזון מתייצב מדי בוקר בשעה 08:00 בסטודיו שלו, ליום עבודה מלא, שמסתיים בשעה 16:00 בדיוק. "עד מתי אמשיך? עד שאפול מהרגליים", הוא שואל ועונה בנשימה אחת. פגישתנו מתקיימת ביום עמוס מאוד מבחינתו: בתשע בבוקר הוא כבר היה בקניון רננים ברעננה, להשקת קו כלי המיטה והמגבות החדש בעיצובו למשביר החדש לצרכן, אחר כך נפגש עם לקוחות פרטיות בסטודיו בגורדון, ואז החל מתכונן לצילומי קולקציית הסתיו שלו, שנערכו למחרת, וכללו גם את צילום חלל בית האופנה המחודש שלו ושל בתו, קארן אוברזון, ששופץ ועוצב במסגרת שיתוף פעולה שיצר עם גלריית המעצבים "טאלנטס" של האדריכל והמעצב גל גאון. החלל עוצב על ידי בתו הצעירה של גדעון, האדריכלית דנה אוברזון, שהפכה את בית האופנה (החנות והסטודיו) לזירה דינמית וסקסית, עם צינורות מתכת חשופים, חיפויי קירות מרהיבים של אילן גריבי ודיאלוג מתמיד בין חפצים לבגדים. "והכול מייד אין איזראל", מדגיש אוברזון, עם הרי"ש המתגלגלת מלשונו.
>> הורידו כאן את האפליקציה החדשה של Xnet לאייפון או לאנדרואיד
זוהי אחת השנים המשמעותיות בקריירה של אוברזון. מלבד השינוי הטוטאלי בחללית האם שלו ברחוב גורדון בתל אביב, בחודש שעבר הוא השיק מחדש את קו בגדי הים שלו באופן עצמאי, במסגרת שבוע האופנה לבגדי ים במיאמי; השבוע הציג את שיתוף הפעולה עם המשביר החדש לצרכן ובמקביל, הוא ממשיך לשנה רביעית בעיצוב מטבחים לחברת זיו, ולקראת פסח, הוא צפוי להשיק חטיבת כלי בית בעיצובו, גם היא למשביר החדש לצרכן. חוץ מזה, השבוע סיים לעבוד על קולקציית בגדי ים נוספת לקסטרו, לעונת קיץ 2015. אבל אם תשאלו אותו, היד עוד נטויה ויש לו עוד לא מעט רעיונות על הכוונת. ככה זה כשאתה הופך להיות מעצב-על אמיתי, כזה שנותן ידו בכל תחומי העיצוב, מאופנה ועד כלי בית, מסדינים ועד ביקיני. "עיצוב אדריכלי מאוד מעניין אותי", הוא חושף בראיון מיוחד ל-Xnet. "וכיום אני ובתי דנה נמצאים לקראת כניסה לתחום המלונאות. מאוד מגרה אותי לעשות מלון בוטיק אופנה, ועל זה אני עובד כרגע".
עוד בערוץ האופנה
- המרוויחים הגדולים: שיאני השכר של תעשיית האופנה העולמית
- בלאו ומקווין, הסיפור הטראגי: הערצה גדולה שהסתיימה בהתאבדות כפולה
- הילדה הכי יפה בהוליווד: הישראלית אודיה רש כובשת את השטיח האדום
דנה, בתו, שעיצבה גם את דירתו של אביה ברמת השרון וגם את דירת אחותה, מעצבת האופנה קארן אוברזון, בשכונת נגה ביפו, היא שחיברה בין גדעון לגאון, שהציע לאוברזון ליצור חנות משותפת לעיצובי האופנה של קארן וגדעון אוברזון, ולחפצים מתחלפים של אמנים ומעצבים ישראלים, כמו אוהד צפתי, דור כרמון, דמיטרי צ'חנבסקי ושמואל בן שלום, שיתמזגו יחד בחלל. "כדי להצליח בארץ אתה צריך להשתנות כל הזמן", אומר אוברזון. "הקהל הישראלי אינו קהל נאמן. כמה שהלקוח הישראלי הוא קניין חזק - יום אחד הוא יכול להיכנס ולשפוך טונה של כסף, ולמחרת הוא יכול פשוט לא להגיע. למה? כי הוא רוצה לנסות משהו חדש. לכן חשבתי שחנות קונספט, שמשלבת אופנה, עיצוב ואמנות יחד, שזה טרנד מוביל בכל העולם, יכולה לזרוע את השינוי שאני רוצה".
למי החלל החדש מיועד?
"רוב הלקוחות הוותיקים שלי כבר הלכו לעולמם. אני פונה לקהל הישראלי, אבל החנות פונה בעיקר לתיירים שמגיעים מחו"ל. הדברים כאן לא זולים. עבודת אמנות של קערה עשויה פפיר מאשה של אוהד צפתי, עולה אלף דולר. זה לא זול, ולא כל אחד יכול לרכוש כאן. מי שיכול להרשות לעצמו את המחירים האלה הם בעיקר תיירים".
אם התיירים קונים אותך בישראל, למה בעצם לא למכור את עיצוביך בחו"ל?
"יש תחרות מאוד גדולה בשוק שלי באופנה. בשנות ה-70 ניסיתי את מזלי בתערוכות אופנה בפריז, וזה עלה לנו הון תעופות. למעצב ישראלי יש עם זה בעיה מאוד גדולה, כי אין טקסטיל בארץ וצריך להביא לכאן הכול. זאת היתה השקעה עצומה בבדים ובייבוא, מה שהופך רק את העיצוב למרכיב ההצלחה. בעקבות ההבנה הזאת, חיפשתי פריט עם פחות בד והגעתי לבגדי ים. לעומת שמלה עם שישה או שבעה מטרים של בד, בסט של בגד ים יש רק 30 סנטימטרים של בד, וגם קל לנייד אותו. הצלחנו עם בגדי הים מאוד, עד שנכנסו שותפים גדולים וגדלנו".
וגם פשטתם רגל פעמיים עם בגדי הים.
"נכון, כי אופנה היא לא בורסה. פוקס יכולים לעשות את זה, כי הם גדולים ועושים הלבשה ולא אופנה, אבל כל האחרים צריכים לשרוד כדי להצליח. אין ספק שקשה להצליח בישראל".
ציינת לפני כן שהמרכיב העיצובי הוא הכוח. האם למעצב ישראלי יש אפשרות להצליח בעולם?
"לישראלים יש שם טוב של יצירה, מה שהיה פעם לאיטלקים. אבל אופנה ישראלית לא יכולה להתפתח כאן בהצלחה, כי אין ייצור מקומי. כאשר הראש הישראלי לא קשור למרכז של טקסטיל בעולם, אין לו יכולת להתפתח. למעשה, למעצב אופנה צעיר אין מה לחפש כאן, אין לו סיכוי להצליח בגבולות ישראל".
עצוב.
"זאת מציאות עצובה, אבל לצערנו, זאת המציאות. עם זאת, אני אופטימי. יש כאן כישרונות עולים שעושים דברים יפים. על מאיה נגרי אני אומר שאפו. היתה לה תמיכה כלכלית בהתחלה, אבל היא נותנת ביטוי אישי ויש לה כישרון מסחרי ואסתטי. אני לא נמצא בכיס שלה, אבל אני מבטיח לך שהיא מצליחה".
ומה עם מי שאין לו כסף מהבית?
"למי שבאמת יש רק כישרון, בלי תמיכה כלכלית, אני ממליץ לו לצאת לעבוד בחו"ל לפני שהוא עובד בארץ, או למצוא משקיע כלכלי".
איך אתה מסביר את סיפורי ההצלחה העכשוויים של מעצבים ישראלים בחו"ל?
"מבחוץ העולם הזה נראה מנצנץ, כאילו אי אפשר לגעת בו, אבל זה נורא קל. אני מאמין שמעצבים כאלה משלמים הון תעופות כדי להצליח בחו"ל. היום, כדי שסלב תלבש את הבגדים שלך, וזה קורה לאחרונה גם בארץ, אתה צריך לשלם לשואו רום חזק וגם לסלב עצמה. אני זוכר שבגוטקס רצינו שג'יזל תלבש בגד ים שלנו, כדי שהפפראצי יצלמו אותה משתזפת. היא דרשה 20 אלף דולר, וזה בסדר. אני בטוח שמעצב שמתברג עם העיצובים שלו לשטיח האדום בחו"ל, מצליח גם כי הוא עושה דברים מיוחדים, שכוכבות אוהבות, אבל יש לזה תג מחיר".
הצלחה חובקת עולם היא לא עניין זר לאוברזון, שחרך את המסלולים של שבוע האופנה בניו יורק כבר בעשור הקודם, כששימש כמעצב הראשי של גוטקס בין השנים 2006-2009. השנה הוא קיבל חזרה לידיו את המותג הנושא את שמו, לאחר עשור שבו החזיקה קבוצת גוטקס במותג "גדעון אוברזון". בחמש השנים האחרונות עיצבה למותג הנושא את שמו קרן גסנר, לשעבר אסיסטנטית של אוברזון, שלאחרונה אף קיבלה את המושכות לעיצוב המותג גוטקס. בשבוע האופנה לבגדי ים, שהתקיים ביולי במיאמי, הם הציגו זה לצד זה, אך בעוד גסנר קיבלה את כל הבמה לגוטקס, אוברזון הסתפק בדוכן קטן ובתצוגה קבוצתית. "לא היה לנו (לאוברזון ולחברת האופנה הטורקית החתומה על חוזה ייצור והפצה של בגדי הים שלו בעולם, א"י) תקציב גדול", הוא מסביר. כרגע אנחנו פונים רק לשוק הרוסי, הטורקי, הספרדי והאמריקאי, ובישראל אפשר למצוא את בגדי הים רק בסטודיו שלי, מכיוון שהשוק המקומי עובד כולו בקונסיגנציה (שיטת מכירה הנהוגה בתעשיית האופנה המקומית, לפיה המעצב מקבל את הכסף על עיצוביו רק אם וכאשר נמכרו, א"י)".
סליחה, אבל למה גדעון אוברזון צריך למכור בקונסיגנציה?
"ג'ואי שוובל, מנכ"ל גוטקס, קלקל בכול העולם את הביזנס של בגדי הים. כשהוא מכר לספרד, הקניינים ביקשו שיעשה להם 15 אחוזי הנחה, אז הוא בא אל בתי הכלבו בהצעה: תנו לי את הקומה, אני אקבע את המחיר ומה שלא יימכר, אני לוקח חזרה. וזה הכתיב את הגישה החדשה בהרבה מקומות. הוא הימר בגדול, אבל היום הוא אוכל את הכובע, כי בגלל זה גוטקס במצב לא טוב. גם בארץ בגדי הים נמכרים בקונסיגנציה. כולם רוצים שתביא להם את המוצר במכפיל של חמש, והם צודקים. אם מחיר של בגד ים הוא 10 שקל, הוא יכול למכור אותו ב-50 שקל, וכשהוא יורד בסוף עונה ל-25 שקל, הוא עדיין מרוויח. עם מכפיל של 2.2 כמו שנהוג בעולם, אי אפשר להרוויח. במצב הזה המחיר של בגד ים שלי עלול להגיע ל-1,200 שקל, וזה לא שווה. המקסימום שאתה יכול לבקש היום לבגד ים הוא כמה: 500? 700? אז אני מעדיף למכור אצלי בסטודיו" .
מה חשבת על הקולקציה שעיצבה גסנר לגוטקס?
"בתקופה שמולי (גראד, המעצבת של גוטקס, שנפרדה לאחרונה מהמותג, א"י) עבדה, היא עשתה בגוטקס דברים מיוחדים של קוטור, שלא התאימו בכלל לבגדי ים. מה שהיא עשתה היה כישלון מסחרי אדיר, אבל היא הביאה מסר ולוק מאוד מיוחד. קרן היא בחורה מוכשרת ועל הכיפאק, אבל היא די אומללה בתנאים שהיא עובדת שם, כי היא מוציאה קולקציות לא טובות. זה לא היא - זה הסיסטם, והבעלים שנכנעים לשוק האמריקאי, שמגיע עם דרישות שמכופפות אותם למצב הזה. אני לא הייתי שכיר בגוטקס. הייתי אחראי על הקולקציה והרווחתי על פי אחוזים. כשמישהו עובד על שכר, כמו קרן, תמיד יש לו הרגשה שאם הוא יתנגד יעיפו אותו. שוק בגדי הים הוא שוק לא פשוט, עם תחרות גדולה. המחיר הוא הקובע".
- מחברת גוטקס סירבו להגיב לדברים שנאמרו בכתבה.
למרות שהוא נמנה על המעצבים הבודדים שנדמה שתמיד היו כאן, אוברזון אינו טיפוס נוסטלגי מהזן שיתרפק בראיון על העבר, ומשום כך הוא גם לא מחזיק בארכיון של דגמים שיצר לאורך השנים. הוא מעדיף להיות עם הפנים לעתיד ולהמשיך, כל עוד הוא יכול, להתייצב כל יום בסטודיו, ליצור ולשרת את חוג לקוחותיו. כשאני שואל אותו האם הוא רואה במעצב קרל לגרפלד מודל לחיקוי עבורו, הוא מרגיש מוחמא, אבל עם הסתייגות. "זה מאוד מכובד בעיני שמשווים ביני לבין לגרפלד", הוא אומר, "על אף שהמניירות שלו אינן מודל לחיקוי עבורי. הקריאטיביות דווקא כן. אני חושב שמשלב מסוים בחיים, ושנינו כבר חצינו את ה-70, הגיל מביא איתו ניסיון וערכים שאין אותם למעצב צעיר".
אז מה מניע אותך להמשיך ליצור?
"אני אנרג'ייזר".
ואיך אתה מאזן את זה?
"בבית אני טיפוס מאוד רגוע. ארבע פעמים בשבוע אני עושה פילאטיס ויוגה טיפולית, שבנויה על הרבה מתיחות ונשימות. יש בזה המון ריכוז. כשאני מתחיל את היוגה, יש עשר דקות של נשימות, ואז אתה מגיע לאיזושהי רגיעה. באחד הפעמים הרגשתי כאילו שאני יוצא מתוך הגוף שלי, ונבהלתי מאוד. זה הפחיד אותי, כי הרגשתי שאני מתעלף. בשכיבה נכונה ונשימה מדויקת, אתה מגיע לריפיון אבסולוטי ואתה נעלם. זה מפחיד. יותר אני לא עושה את זה".
