הבית ברחוב rue François מספר 11 בפריז הוא בניין אפוף רוחות רפאים. כך לפחות מעידות תופרות העילית הוותיקות בבית האופנה כריסטיאן דיור, בסצנה משעשעת בסרט התיעודי החדש Dior and I,
אשר הוקרן בבכורה עולמית באפריל בפסטיבל הקולנוע טרייבקה, ויוקרן בישראל בשבוע הבא, במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים (ראשון, 13.7, 20:00; שלישי, 15.7, 17:45). יהיו מי שיחשבו שאם ישנן רוחות רפאים בבית האופנה הזה, הרי שמדובר ברוחו של ג'ון גליאנו, המעצב שנזרק מדיור לאחר התבטאויות אנטישמיות קשות, שעשו כותרות בכל העולם והובילו לגינויו הפומבי ולפיטוריו מבית האופנה. אלא שגליאנו כלל לא מופיע בסרט ושמו אפילו לא מוזכר בו.
מי שרוחו כן שורה בכל פריים בסרטו של הבמאי פרדריק צ'אנג, הוא כריסטיאן דיור, המעצב שהלך לעולמו בשנת 1957 והוא בן 52 בלבד. צ'אנג אף החליט לתסרט סצנה המדמה את רוחו של מר דיור מהלכת בשעת לילה מאוחרת במסדרונות בית האופנה, שהיה ונותר מהחזקים בעולם. למרות זאת, לא מדובר בסרט היסטורי על עבודתו של המעצב הגדול הזה, אלא דווקא בדוקו העוקב אחר כניסתו של המעצב הבלגי ראף סימונס לתפקיד המנהל הקריאטיבי של בית האופנה באפריל 2012, פחות משלושה חודשים לפני הצגת קולקציית הביכורים שלו בבית האופנה הזה, הלא היא קולקציית ההוט קוטור לסתיו-חורף 2012-13. במונחים של תפירה עילית, מדובר בלוח זמנים צפוף עד בלתי אפשרי, כלומר – דרמה גדולה במסדרונות בית האופנה.
עוד בערוץ האופנה
- איך כבש המעצב הישראלי אלון ליבנה את השטיחים האדומים בחו"ל שבועות האופנה לגברים: רגעי השיא והשפל
- חשיפה: איורי האופנה של הבמאי המנוח עמוס גוטמן
שם הסרט Dior and I מעלה תהיות בנוגע לזהותו של ה"אני" - האם מדובר בבמאי, בראף סימונס, בכל אחד מהעובדים בבית האופנה, או אולי בכלל מדובר בצופה עצמו, שמנהל יחסי תשוקה עם המותג? בראיון בלעדי ל-Xnet מסביר צ'אנג, שצפוי להגיע לשתי ההקרנות בפסטיבל בירושלים, כי "השם הוא הומאז' לאוטוביוגרפיה של כריסטיאן דיור, Christian Dior and I (שפורסמה ב-1957, זמן קצר לפני מותו, א"י). באנגלית נקרא הספר Dior by Dior, אז החלטתי לקצר אותו, ולהשאיר רק את שמו הפרטי", אומר צ'אנג בשיחת סקייפ המתקיימת השבוע מביתו שבניו יורק. "הרעיון המקורי היה לקרוא לסרט My Dior, אבל זהו קו תכשיטים של המותג, ויש עליו זכויות, כך שלא יכולתי להשתמש בו. לבסוף החלטתי על Dior and I, שניתן להבין אותו כדיאלוג בין דיור המותג או האדם לבין העובדים, הבמאי, או ראף סימונס. אני מרגיש שהבחירה הפתוחה הזו מאפשרת גם לצופים להתחבר אליו".
הסרט נע בין עבר להווה ומלווה את סימונס, 46, בעבודתו על אותה קולקציה גורלית. עד לכניסתו לדיור, היה סימונס אמון על העיצוב לבית האופנה ז'יל סנדר, וקודם לכן היה ידוע בסצנת האופנה כמעצב בגדי גברים. עם כניסתו לתפקיד לפני כשנתיים, נדרש המעצב לעמוד באתגר גדול וכפול: עיצוב קו עילית לראשונה בחייו, ובתקופת זמן בלתי סבירה גם עבור מעצב מיומן בהוט קוטור – שמונה שבועות בלבד. אולי דווקא בשל האתגר הגדול, מייצר הסרט הצצה נדירה לאישיותו המתפתחת לאורך השתלשלות העלילה, מדמות קורקטית ושתקנית, ועד לסצנת הסיום לפני התצוגה, בה הוא פורץ בבכי שמשחרר את הלחץ שהצטבר בחודשיים שקדמו לתצוגה. "כשערכתי את הסרט, הבנתי שהסיפור של הסרט הוא למעשה תהליך התפתחותה של דמותו של ראף", מספר צ'אנג. "אתה לא הראשון שאומר לי שהוא ראה אותו כדמות קרה ומרוחקת, אבל במהלך הסרט הוא מתגלה פתאום כאיש חם ורגיש".
סימונס מצטייר כאיש פרטי מאוד. איך השגת אישור להתלוות אליו למשך שמונה שבועות של חשיפה מול מצלמה?
"כשהבנתי שהוא נכנס לתפקיד המעצב בדיור, שלחתי לו מכתב. הוא הגיב ב'לא' מוחלט. אז שלחתי לו מכתב נוסף, בו הצגתי את הפרויקטים הקודמים שלי ואת האופן בו אני רואה את הסרט. זה עבד. הוא הזמין אותי ללוות אותו למשך שבוע אחד, שלאחריו הוא יחליט. נפגשנו בנקודה שרואים בסצנה הראשונה בסרט, כשהוא מגיע לחברה ומוצג בפני העובדים. כשהסצנה נגמרה התחלנו בשיחה ארוכה, בה הוא הסביר לי למה בעצם הוא לא מעוניין להתראיין ולהצטלם לסרט".
למה?
"כי הוא לא רוצה להיות סלבריטי. הוא רק רוצה לעצב בגדים. הוא הבין שברגע שהוא יהפוך לכוכב זה יהפוך את חייו לנצח. הרבה אנשים חושבים שהוא ביישן, אבל אני לא חושב כך. הוא פשוט אדם פרטי. אבל ברגע שהוא נפתח אליך, ורואים את זה דרך מערכת היחסים שלו עם העובדים, הוא הופך לאדם חם ומחבק. הוא איש מאוד רגיש".
מצד שני, אחת הסצנות מצולמות בביתו הפרטי שבאנטוורפן, שזו חשיפה עצומה ביחס למי ששומר על פרטיותו בקנאות.
"ראף הוא אדם מאוד פרטי, אבל זה לא שהוא לא רוצה להראות את החיים הפרטיים שלו, הוא פשוט לא רוצה להיות מוצג כמו כוכב. הוא נגד תרבות הסלבריטאים. לכן גם לא התעכבתי בסרט על כל הידועניות שהגיעו לתצוגה. לשמחתי, הוא הרגיש שהמטרה של שנינו זהה, ובתום שבוע הצילומים הניסיוני הוא ביקש ממני להתלוות אליו למחרת בביקור בארכיון של דיור ולתעד אותו. באותו רגע הבנתי שהוא הזמין אותי להישאר, בדרכו שלו, כמובן".
כרסיטיאן דיור מופיע בסרט בקטעי ארכיון ובאמצעות קולו שמלווה את הסרט. זה החלטה תסריטאית או תחבולה שנולדה בעריכה?
"כשהתחלתי לעבוד על הסרט שלחו לי מדיור קופסה גדולה של ספרים. רובם היו ספרי צילום וביניהם היתה גם האוטוביוגרפיה. דיור סיפר שם רבות על תהליך העבודה שלו, וכתב על אופן ייצור הקולקציה, המפגש עם הלקוחות הפרטיות ותצוגות האופנה. כבמאי, זאת היתה עבורי הזדמנות להכניס לסרט ממד נפשי, אישי ועמוק של דיור. כי ראף, כאמור, הוא לא אדם שמשתף רגשות. הוא מציג את התהליך שלו בצורה מאוד ישירה, בעוד שכריסטיאן מספר על התהליך בצורה אינטימית: מתי הוא מתוח, על מה הוא מתחרט, מתי הוא חרדתי ועוד. זה היה גילוי אדיר עבורי וזה ליווה אותי במשך כל תקופת הצילומים. הייתי מצלם ביום ובערב חוזר אל הספר. הרגשתי שאני בעצם קורא תיאור של מה שעבר עליי בסטודיו עם ראף".
למעשה דיור מופיע בסרט כרוח רפאים, אבל יש רוח רפאים נוספת בבית האופנה הזה, שלא מוזכרת בסרט אפילו במילה – המעצב לשעבר ג'ון גליאנו. לא קצת מוזר להתעלם ממנו?
"מעולם לא פגשתי את ג'ון גליאנו ואני לא חושב שהוא רצה להיות בקשר עם מישהו שקשור לדיור. שמו מוזכר בשקופית בתחילת הסרט, אבל כבמאי היה חשוב לי להיות ממוקד בסיפור שלי, וג'ון גליאנו אינו חלק מהסיפור. הוא שייך לעבר ולא מדברים על ג'ון גליאנו בדיור. כשערכנו את הסרט ל-90 דקות, גליאנו היה הדבר הראשון שהסרנו. הסיפור שלו סוקר בכל מקום, ולא היה לנו שום דבר חדש לומר בעניינו. הסרט היה על העבודה בסטודיו, ולא על הסקנדל".
צ'אנג, 36, נולד וגדל בצרפת. על אף שהוא מהנדס בהשכלתו, הוא מעיד כי התשוקה לקולנוע ליוותה אותו מגיל צעיר, אך רק לפני 12 שנה החליט להגשים את חלומו ופנה ללימודי תואר שני בקולנוע באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, בה הוא מתגורר עד היום. גם שני הסרטים הקודמים שבהם היה מעורב עד כה, היו סרטי אופנה מדוברים: "ולנטינו - הקיסר האחרון", שם שימש כעורך ומפיק שותף, ו"דיאנה ורילנד: העין צריכה לנדוד", המגולל את סיפורה של עורכת ווג המיתולוגית ועליו הוא חתום כעורך וכבמאי שותף. Dior and I הוא סרטו העצמאי הראשון כבמאי, מפיק ועורך. הסרט מומן בחלקו על ידי בית דיור, אך לצ'אנג חשוב לציין כי זה אינו סרט תדמית. "דיור מימנו חלק מהסרט, אבל על פי החוזה היתה לי את הזכות לומר את המילה האחרונה", הוא מבקש להדגיש.
שלושת הסרטים שלקחת בהם חלק עוסקים באופנה. מדוע?
"אופנה היא נושא טוב לקולנוע. זה כמו האמירה של אנדי וורהול, I am a Deeply Superficial person. אני אוהב שהכול על פני השטח, ועדיין, אתה יכול להעמיק ולראות דברים. בגדים הם דבר יפה, אך אתה גם יכול לראות באמצעותם את התרבות שמשתנה והחברה בה אנו חיים. בנוסף, תעשיית האופנה היא מקום שאנשים ממציאים בו את עצמם מחדש יותר מאשר בתחומים אחרים. יש בה אנשים עם אישיות גדולה מהחיים, וכיוצר קולנוע אתה תמיד מתאהב בסיפורים ובאנשים. אני מקווה שלקראת הסרט הבא אני אקח צעד אחד אחורה ואפנה לכיוון אחר".
בשש השנים האחרונות אנו עדים לפריחתם של סרטי קולנוע תיעודיים על עולם האופנה. מה הוביל למגמה הזו לדעתך?
"זה נכון. אני מאמין שזה קשור לתהליך שתעשיית האופנה עוברת. זה דומה למה שקורה עם H&M, שמביאים את המעצבים הגדולים אל המיינסטרים, לקהל הרחב. זה התחיל עם 'סקס והעיר הגדולה' וסרטים כמו 'השטן לובשת פראדה', והצעד הבא היה סרטים תיעודיים. צריך לזכור שקולנוע הוא תעשייה, ויש לסרטים האלה שוק, וכשיש שוק, יותר ויותר אנשים עושים סרטים. אני מאמין שהמעניינים ביותר הם לא סרטים על אופנה פר אקסלנס, אלא כאלה שיש בהם סיפור, רובד נוסף שנמצא מעבר. 'ולנטינו', לדוגמה, הוא לא סרט על אופנה, אלא על מערכת היחסים בין שני גברים שעובדים זה לצד זה. ו-Dior and I הוא סרט על תהליך יצירה ועבודה משותפת. אם אתה שואל אותי, המגמה של סרטי אופנה לא תמשיך לנצח. אין עוד הרבה מעצבי אופנה שלא צולמו כבר, או נמצאים בתהליך של צילומים".
