כשאיילת זורר
נכנסת לבית הקפה, קורנת ויפהפייה, אני מרגישה כמעט אשמה על שגררתי את אלילתי מימי "עניין של זמן" ו"פלורנטין" למפגש בעיצומו של יום עמוס בביקור מולדת קצרצר. זורר בת ה־44 היא מבכירות השחקניות של התעשייה הקטנה פה בארץ, ולאחרונה אף זכתה בפרס האקדמיה הישראלית לשחקנית ראשית בסדרת דרמה על תפקידה ב"בני ערובה".
כבר שבע שנים שהיא בהוליווד, עובדת ברציפות ומדלגת בקלילות בין פרויקטים איכותיים ופחות מוכרים לבין בלוקבסטרים כמו "מלאכים ושדים" ו"איש הפלדה". כשהיא לא מבלה על סטים בחברתם של כוכבים כמו טום הנקס וראסל קרואו, היא אשתו של גלעד, בעל חנות לאביזרי גלישה בלוס אנג'לס ו"בונה גלשנים מדהימים", היא מספרת בגאווה, ואמא לליעד בן השמונה.
מלחמות הוליווד
ביום שבו אנחנו נפגשות היא כבר הספיקה להצטלם לקמפיין הקיץ של גולברי, מותג האופנה שהשתדרג פלאים מאז שכר אותה כפרזנטורית, וממש כמו כל דוגמנית טובה היא חולקת את תלאות הצילום. זורר מנצלת את השהות הקצרה בארץ גם לפגישות עבודה, ולמרות שלא יכלה לשתף אותי ביותר מדי מידע, היא מבטיחה שיש "דברים רציניים שמתבשלים".
מה מושך אותך להגיע לעבוד על פרויקטים בארץ?
"בהקשר של 'בני ערובה' לדוגמה, זה עבד לי גם ברמה האישית וגם מבחינה מקצועית. מישהי שהייתה קרובה אליי נפטרה בקיץ שעבר אז רציתי להיות כאן, היה לי צורך בכך ואמוציונלית זה הרגיש לי נכון. ברמה המקצועית היה לי קשה לסרב. מעבר לקונספט, שכמובן מצא חן בעיניי, הם כתבו את זה עבורי, וזה נחמד שמישהו מזהה בך משהו שאת לא מזהה בעצמך, או שאולי את מזהה אבל זה עדיין לא פרץ החוצה.
"הם גם שיווקו לי את הרעיון מצוין: הם אמרו לי שבהתחלה הם כתבו את הדמות במחשבה על גבר, ואז שינו לדמות נשית. זה לגמרי עשה לי את זה. זו דמות של אישה שמוכנה לשים את הכל על הכף ושיישרף העולם. אין נשים כאלו בנוף הטלוויזיוני, וריגש אותי להיכנס לנעליים האלה. בנוסף, מאוד נהניתי מהעובדה שהיוצרים נתנו לי הזדמנות להתערב, לתקן, לשנות ולתת אינפוט רלוונטי. זו הייתה חוויה מכוננת".
מה לגבי פרויקטים בחו"ל? איפה אנחנו יכולים לצפות לראות אותך בקרוב?
"סיימתי לצלם סרט שנקרא 'The Last Knights', שמככבים בו מורגן פרימן וקלייב אוון. אני מגלמת את אשתו של קלייב, אבל אני לא יכולה לומר יותר מדי על התפקיד כי זה יחשוף סוד מרכזי בעלילה. מדובר באדפטציה לסרט יפני, וגם הבמאי, קזואקי (קאז) קירייה, הוא יפני. צילמנו בפראג בקור כלבים, אבל מאוד נהניתי מהעבודה עם קלייב. הוא גם בא מהתיאטרון והוא גם אנגלי, ולשחקנים אנגלים יש קלאסה אחרת".
בימים אלו מצלמת זורר סרט של התסריטאי והבמאי רודריגו גרסייה לצידם של יואן מקגרגור, קירן היינדס ("מינכן", "החוב") והשחקן הצעיר טיי שרידן. על פי אתרים שונים, שמו של הסרט יהיה "Last Days in the Desert", אבל מדובר בטייטל שטרם אושר.
בהמשך, כשזורר מספרת לי במייל על הפרויקט, היא מתגאה בכך שהסרט מתהדר בצוות מופלא של מקצוענים זוכי פרסים, מהמפיקים ועד המאפרים. הצלם, היא מספרת, הוא עמנואל לובצקי, אחד מצלמי הקולנוע הבכירים של ימינו ("הילדים של מחר", "לקרוא ולשרוף", "עץ החיים").
איך זה עובד בהוליווד? את הולכת לאודישנים? שולחים לך תסריטים?
"גם וגם. כשיוצא משהו טוב בהוליווד, כולם נלחמים עליו. כמובן שקורה גם שמעוניינים בך ספציפית ופונים ישירות אלייך עם הצעה. אני מודה שאני לא אוהבת אודישנים מול מלהקות שמקליטות אותך ושולחות לבמאי. זה תמיד נראה לי קצת פתטי. למה אני צריכה להגיע עד לשם? למה לא לצלם אצלי בבית?
"את רוצה להיפגש עם הבמאי, את רוצה אינפוט ממנו. קורה שיש מלהקים שנמצאים בקשרים מאוד הדוקים עם במאי מסוים ומכירים אותו יותר טוב ממה שהוא מכיר את עצמו, ואז להיבחן מולם זה כמו להיבחן אצלו. אבל האידיאל הוא אודישן מול הבמאי".
יש אודישן שנחקק בזיכרונך באופן מיוחד?
"אחד האודישנים הכי מפחידים, אבל גם הכי מהנים, שהיו לי היה מול דארן ארונופסקי ('רקוויאם לחלום', 'ברבור שחור'). בסופו של דבר הייתי אני מול שחקנית מפורסמת והיא לקחה את התפקיד. אבל מבחינתי ללכת להיפגש איתו היה עניין רב־משמעות.
"הוא לא רק במאי נפלא, הוא גם בן אדם מקסים וממש נהניתי באודישן מולו. זה היה כמו סשן של עבודה. את מול בן אדם שאת מעריכה את העבודה שלו והוא מעריך את העבודה שלך, כי אחרת לא היית שם".
איך משלבים משפחה עם מקצוע שדורש ממך כל כך הרבה חוזק נפשי?
"אני לא מתלוננת. אני אמא במשרה מלאה חוץ מהזמנים שבהם אני עובדת, והזמנים האלה מצומצמים יחסית. עובדים על פרויקט לזמן מסוים ומסיימים אותו. לקבוע תוכניות לטווח ארוך זה לא משהו שאפשר לעשות, אבל אני הרבה עם המשפחה. במקצוע כמו שלי צריך זוגיות חזקה, חבר טוב לצידך".
לא בעניין של אירועים
חבלי הלידה בארצות הברית היו קשים לכם כזוג?
"ההתאקלמות הייתה קשה, אבל הבחירה הייתה של שנינו יחד. זה לא משהו שכפיתי על גלעד ולא קשרתי אותו והכנסתי אותו למזוודה. אם לומר את האמת, לא הייתי מעזה לעשות את הצעד אם הוא לא היה כל כך מפרגן. לגבי המעבר למדינה אחרת, הכל מוזר בהתחלה. לוקח זמן למצוא חברים, זו לא באמת התרבות שלך, את עסוקה בבירוקרטיה של ויזות, אין ספק שלוקח זמן עד שמסתגלים".
את הולכת לאירועים בהוליווד?
"אני זוכרת שהייתי במסיבה נורא נחשבת, כי תמיד בשבועות שקודמים לאוסקר יש המון אירועים שמארגנים ראשי האולפנים. שם את רואה את כל המועמדים של אותה שנה, וכל מי שהיו מועמדים שנה קודם לכן ואת כל מי שנורא 'חמים' עכשיו ואולי יהיו מועמדים בשנה הבאה. כל הסיפור די החליא אותי ונורא השתעממתי.
"בנוסף, קפאתי מקור ולא יכולתי לעמוד יותר על העקבים המחרידים שנעלתי. אני לא אשכח שעמדתי בתור לקבל את המכונית מהחנייה ושמעתי ריב של שחקנית מפורסמת עם בעלה והרגשתי שאני פשוט על כוכב אחר. אני ממש לא בעניין של אירועים. אולי זה קשור לעובדה שאני בגיל שכבר מבינים בו מה באמת חשוב בחיים".
מה דעתך על ליהוקה של גל גדות לתפקיד "וונדר וומן"?
"מצחיק אותי שכל כך הרבה אנשים שואלים אותי על כך. נורא קיוויתי שלא יהפכו את זה לתופעה של 'עופרה מול ירדנה'. אני לא חושבת שאנחנו יושבות על אותה משבצת. כולם שואלים אותי איזו עצה אני יכולה לתת לה. אין לי מושג. אני בכלל לא מכירה אותה.
"אני חושבת שיש לגל מזל מיוחד, וזה לא ממש משנה מה יהיה היקף התפקיד שלה. מבחינה סימבולית הבחירה בה היא מאוד מעניינת. בחורה ישראלית נבחרת לגלם את ה־אייקון של עוצמה נשית? זה לא עניין של מה בכך. תפקידים כאלה הם הדובדבנים. מצד אחד, נלווים לכך הרבה מעריצים, אז גם יהיו ממנה המון ציפיות, אבל מצד שני זו פשוט מתנה".
יש מישהו שפגשת בהוליווד שעלה לדעתך על נוסחה מנצחת לשילוב של תהילה וחיים נורמליים?
"אחד האנשים שאני הכי אוהבת את סגנון החיים שלו בהוליווד הוא טום הנקס. יש לו חיים מאוד רגילים, ולפעמים הוא הולך לעבודה ברגל ואף אחד לא מציק לו. זה מקסים בעיניי. טום היה האדם הראשון בהוליווד שממש הזדהיתי איתו ושהרגשתי שאני מבינה למה הוא עושה את מה שהוא עושה. הוא נתן לי המון השראה. אני בקשר רציף איתו והוא סוג של מנטור עבורי. הוא אדם נדיר".
יש לך מחשבות על חזרה לארץ?
"אנחנו לא מדברים על זה כרגע. לעבור ממדינה אחת לאחרת זו ממש טלטלה לכל המנגנונים הפנימיים שלך. הלב תמיד מתגעגע, ובזכות העבודה שלי עם גולברי אני מצליחה להיות פה יותר וליצור קשרים ולעבוד, וזו מגמה שמתחזקת עם השנים.
"אני לא צריכה לגור שם ולא להיות פה יותר. אני כבר לא מרגישה שאני חייבת לבחור. אני אולי גרה שם, אבל אני לחלוטין מרגישה חלק מהעשייה ומהתרבות הישראלית".
>> את הראיון המלא תוכלו למצוא בגיליון החדש של מגזין GOstyle
____________________________________________________________________________________________________________
עוד במגזין GOstyle:
