בתיק הגב השחור של הדוגמנית הצעירה פיי ז'קיטה יש באופן קבוע דאודורנט ספריי ותרסיס פלפל. בשני המקרים, היא מספרת, מדובר באמצעי הגנה יומיומיים: אחד כנגד מטרידים וסוטי מין, שני מפני הזיעה והלחות התל אביביים. אבל לפני מספר חודשים, בשעת בוקר מוקדמת בדרך לאוטובוס שלוקח אותה מדי יום לתיכון אליאנס ברמת אביב, רדפו אחריה שלושה פליטים סודנים בשכונת שפירא בדרום תל אביב בה היא מתגוררת. "מהאינסטינקט ריססתי על אחד מהם בפנים בדאודורנט", היא מספרת בעברית צחה מתובלת במבטא צרפתי קל, איתו הגיעה מהבית כבת למהגרי עבודה מקונגו.
עוד בערוץ האופנה
- ישראלה אבתאו: "כשעבדתי בארץ ניסו להפוך אותי למה שאני לא"
- הדוגמנית הגרמנייה מרים רות': "ישראל היא הבית שלא היה לי"
הדוגמנית הפולנייה דיאנה דז'ובסקה התאהבה בישראל: "כאן אני מרגישה הכי בבית" - הדוגמנית רג'ינה שוסטר התאהבה בישראל ובבילויים עם החברה רוסלנה רודינה
- איך הפכה הדוגמנית סוראיה טורנס מברזילאית קתולית ליהודייה כשרה בישראל?
כמי שהעבירה את כל חייה בשכונה הסמוכה לתחנה המרכזית בתל אביב, ז'קיטה - 180 סנטימטרים של יופי שחור ו-52 ק"ג של גוף שרירי - כבר מזמן השאירה את הפחד מאחור, מה שיעזור לה גם להתמודד בעתיד בתעשיית האופנה האכזרית. "אי אפשר להסתובב בשכונת שפירא ולשדר פחד. האנשים הלא נכונים מיד קולטים את זה", היא אומרת בעיניים של נמרת רחוב מנוסה. "ערב אחד הלכתי לחברה שגרה בשדרות הר ציון, ומאחוריי אני רואה איזה דוס, מאלה שצועקים שיקסע לנשים, נוסע ברכב ומאט את קצב הנסיעה. הוא קרא לי דקות ארוכות בהערות כמו 'חמודה, כמה לשעה?', עד שעצרתי, הסתובבתי אליו וצרחתי: 'אתה חושב שאני זונה?! תעוף מפה, אני קטינה! אתה מבין, עלק דוס חובש כיפה, ומה הוא עושה בהר ציון? מחפש קוקסינלים שיזיינו אותו?".
בעוד כשלושה שבועות תחגוג ז'קיטה יומולדת 18, אבל קורות חייה הקצרים יכולים בקלות לשמש כחייה של אישה בת 40, אם לא הרבה יותר מזה. לא הרבה בנות גילה הספיקו בגיל 15 להתמודד עם סרטן שד. גם לא ללמוד על בשרן את תורת הגזע הישראלית, שמתייחסת למהגרי עבודה מאפריקה כאל סרטן בגוף האומה, לפחות בעיני חברת הכנסת מירי רגב. לז'קיטה מבט מפוכח וחסר רחמים על החברה הישראלית. היא אומנם חלק אינטגרלי ממנה - כדורסלנית לשעבר בקבוצת הנערות של "בני הרצליה" וחברה בשבט איתן בצופים. אפילו תעודת זהות כחולה יש לה כבר מגיל 10, הודות למהלך של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, לאשר מעמד קבע לילדים ולבני משפחתם שנולדו בישראל. מצד שני, היא התלמידה השחורה היחידה בתיכון אליאנס היוקרתי ברמת אביב, בת למהגרי עבודה, שעובדים בניקיון כדי לפרנס בכבוד את ילדיהם.
"זה לא סתם בית ספר בצפון תל אביב, זה אליאנס - הצפונלנד", צוחקת ז'קיטה, תלמידת כיתה י"ב וטיפוס קופצני וצעקני, שמרעידה בקולה את כל בית הקפה בו אנו נפגשים. "אבל אני תמיד מזכירה לעצמי שכסף זה לא הכול בחיים, אלא איך שאתה מתייחס לבני אדם, לסביבה, לחברה בה אתה חי. זה מה שחשוב. אליאנס הוא בית ספר מדהים, ויצא לי להכיר שם אנשים שאני אזכור לכל החיים. זה לא מורים של ציון והביתה, זה מורים לחיים שהשפיעו ותמכו בי". לצבא, לעומת זאת, היא לא מתכננת להתגייס, על אף שקיבלה צו גיוס. "המערכת הצבאית לא מתאימה לי", היא מנסה להסביר. "אם היית שואל אותי לפני שנה, הייתי קופצת ראשונה, אבל היום אני לא חושבת שהיא מתאימה למבנה האישיות שלי". "בטח הקוראים ישנאו אותי על זה בכתבה. אבל אני מתנצלת מראש, לא כולם חייבים לאהוב אותי".
הוריה של ז'קיטה הגיעו לישראל מקונגו בנפרד בתחילת שנות ה-90. הם הכירו כאן, נישאו והחליטו לגדל בה את ילדיהם. בתעודת הזהות היא רשומה כפטימה, ע"ש סבתה מצד אביה, ז'קיטה, ואת השם פיי קיבלה מסוכנות הדוגמנות שלה. לפיי היו שלושה אחים: אחות צעירה בת 12 ושני אחים גדולים - אח למחצה המתגורר בקונגו ואחות למחצה שנרצחה בקונגו על ידי בן זוגה לפני כשלוש שנים, כשהיתה בת 20. "פגשתי את אחותי פעם אחת למשך חודשיים, כשנסעתי לטיול שורשים באפריקה", נזכרת ז'קיטה. "על אף שלא היינו בקשר פיזי יומיומי, היה לנו קשר מיוחד. ביום הרצח היתה במשפחה תחושה רעה שמשהו יקרה. למחרת בבוקר סבתא שלי התקשרה וצעקה שאחותי קומבה נרצחה. השכנים הזמינו לנו משטרה מרוב זעקות השבר שהיו בבית. זאת היתה תקופה מאוד קשה עבורי, כי באותו זמן גם גיליתי את הגידול הסרטני בחזה. מה אני אגיד לך, קארמה איז א-ביץ'".
מאוד נדיר לגלות סרטן שד בגיל כל כך צעיר.
"זה באמת נדיר, אבל גנטי. לסבתא שלי גם היה סרטן שד. לשמחתי גילו אותו בשלב מוקדם מאוד. עברתי חצי שנה של טיפולים, כולל כימותרפיה, ולבסוף עשו לי כריתה חלקית. למזלי הייתי שטוחה באותו זמן, אז לא היה הרבה מה להוריד", היא צוחקת. "אני מאמינה ש-50 אחוז מהריפוי הוא בראש. אם אתה מאמין שתבריא - אז תבריא. הייתי צעירה, אנרגטית, לא רציתי להיתקע עם זה. אם יחזור, נכסח לו את הצורה שוב. אני לא פראיירית. הסרטן שינה לי את תפישת העולם ב-180 מעלות. למדתי להעריך את מה שיש לי הרבה יותר. להעריך את החיים ואת האנשים שאוהבים ותומכים בי. לפעמים אתה לא רואה את זה עד שקורה משהו משמעותי. תמיד ברגעים הקריטיים תלמד מי תומך בך ומי אוהב אותך".
לפני כשנה וחצי היא התגלתה בפייסבוק על ידי הצלם עדלי משיח, שהזמין אותה לצילומים אצלו בסטודיו. משיח פרסם את התמונות בעמוד הפייסבוק שלו והתגובות הנלהבות לא איחרו לבוא. הוא הזמין את ז'קיטה לסשן צילומים נוסף, מה שהוביל אותה לגשת עם התמונות למספר סוכנויות. לפני כשנה חתמה חוזה עם סוכנות הדוגמנות MC2 בבעלות עופר רפאלי. מאז הצטלמה למספר הפקות אופנה, כיכבה על שערו של המגזין "נשים" ודגמנה בתצוגה האחרונה של רנואר. "מנהלי הסוכנות היו איתי הכי דוגרי. אמרו לי את תצליחי, אבל לא בישראל", אומרת ז'קיטה. "על אף הסנסציה האחרונה של האתיופיות בישראל: טיטי, ישראלה, טהוניה, ווטאבר, עדיין מתייחסים אלינו חרא. אולי זה קידם אישית כל אחת מהדוגמניות, אבל לא את הקהילה השחורה בישראל".
תסבירי.
"היופי האתיופי אולי קידם את המגזר האתיופי בישראל, אך יופי שחור באופן כללי, שבתוכו נכללים מהגרים מאפריקה, עדיין לא זכה לחיבוק, בגלל שמשייכים אליו פחד וגזענות. אנחנו נחותים אפילו יותר מהאתיופים. צריך לזכור שבשורה התחתונה כולנו אותו הדבר, 'בלאק איז בלאק'. גם ביונסה שחורה. אבל את ביונסה אוהבים בישראל כי היא אפרו-אמריקאית שמבהירה את העור, וכל השיער שלה זה תוספות. אז איך קורה שאני שומעת גברים שאומרים 'אח ביונסה, מה הייתי עושה לה', ולי אומרים 'תחזרי לאפריקה, יא כושית?!'? עזוב ביונסה, כל הסלבריטיז השחורים האחרים בעולם? מה הקטע? אותם אפשר לאהוב ולומר כמה הם יפים, ובגלל שאני שחורה שחיה בישראל אז אפשר להתייחס אליי בגזענות? ואם ביונסה היתה ישראלית, איך היו מתייחסים אליה?"
שאלה מעניינת.
"שאלה מאוד מעניינת. והגזענות הזאת גם נמצאת בתעשיית האופנה. רוצים פה את המובן מאליו, את הבלונדינית עם העיניים הכחולות. ואם לא, אז ברונטיות. קשה כאן בתעשיית האופנה לקבל יופי שחור. כל העולם כבר הבין שבלאק איז ביוטיפול, יאללה תתקדמו. אתם מפגרים מאחורה".
הגזענות היא מגמה בינלאומית. גם לדוגמניות שחורות בחו"ל לא פשוט. נעמי קמפבל ואימן מנהיגות בימים אלה מאבק תקשורתי לקבלת היופי השחור .
"נכון, גם שם לא קל. תראה מה היה שם בשבוע האופנה האחרון בניו יורק, כשכמעט 90 אחוז מהדוגמניות היו לבנות. אבל הגיע הזמן לשינוי".
בשלב מסוים בראיון היא מקבלת שיחה מז'אק, אביה, שמפציר בה לדבר ביתר שאת על נושא הגזענות. הוריה רואים בה סוג של דוברת קהילת העובדים האפריקאים בישראל. אולי כי מאחורי החיוך שלה מסתתרות שנים של טרור גזעני ממנו סבלה במהלך לימודיה בבית הספר היסודי. "היתה לי מורה ביסודי שהתעללה בי עד לרמה של אלימות פיזית". ההורים, שאז לא היו במעמד של אזרחים שווי זכויות, חששו להתלונן על המורה ולהסתבך עם הרשויות. "ואז הגיעה לכיתה ילדה אתיופית ושני ילדים מדרום אמריקה, שגם הם עברו גיהינום. אז לפחות לא סבלתי לבד", היא מחייכת באירוניה. "היא היתה קוראת לי 'שקרנית גדולה', 'חרא', 'שחורה'. זה נתן לגיטימציה לילדים אחרים ששמעו אותה. בסוף היא התנצלה, אבל מאוחר מדי. זה פצע שגררתי כל הילדות והוא מלווה אותי עד היום. היא גרמה לי להרגיש הבן אדם הכי מכוער עלי אדמות. הייתי הכי גבוהה, רזה, ושחורה בכיתה. וכשאתה קטן - וכל היום מטפטפים לך שאתה מכוער, אתה מפסיק להאמין שאתה יפה. אפילו לתמונות משפחתיות לא הסכמתי להצטלם".
שחורה, גבוהה, רזה - החומרים מהם עשויה נעמי קמפבל. אפשר להסתכל על זה גם מהזווית הזאת.
"עם כל הכבוד לנעמי קמפבל, טיירה בנקס היא האלילה שלי. מודל לחיקוי. היא תמיד אומרת שכל גוף הוא יפה, ומצאתי אצלה אוזן קשבת. אני עדיין חושבת שאני יצור מכוער ומתקשה להיפרד מהדימוי הגרוע שיש לי. עדיין קשה לי לעכל שאולי אני יפה ושמצלמים אותי להפקות אופנה, ואפילו קיבלתי שער למגזין. אז נכון שהכתבה מאחורי השער היתה על המהפכה של היופי האתיופי, ואני בכלל לא אתיופית. שטויות, מבחינתי - קיבלתי שער", היא אומרת ומתגלגלת מצחוק.
