>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
לפני מספר שבועות נפגשה מעצבת האופנה לילך אלגרבלי לארוחת ערב עם חברתה הטובה דורין אטיאס. "לילוש, תחייכי", אמרה לה אטיאס כשיצאו מהמסעדה. אלגרבלי התעשתה לרגע, ואז הבינה: "הפנים שלי התקשו בשנים האחרונות", היא מספרת בשיחתנו על האישה שניבטה ממנה מבעד לעיניים אחרות. "אני אישה, עצמאית, סטרייטית, רווקה. הרגשתי שאני צריכה להיות קשוחה כדי לשרוד בעסק הזה".
היום, בגיל 38, אלגרבלי מרשה לעצמה להרפות, והדבר ניכר בשיחה עימה ובאופן בו היא נושאת את עצמה במרחב. לראשונה מאז השיקה את המותג לילה מיסט לפני שמונה שנים בחנות קטנה ברחוב בן יהודה, אלגרבלי מודל 2011 מניפה דגל לבן. "אבל זו כניעה מהמקום הטוב", היא מחפשת את המילים. "על מת אומרים 'ברוך דיין האמת'. אז אני אומרת את זה על האגו שלי. נכנעתי. נתתי לאגו לשקוע ולעצמי להתרכך".
בארכיון העיתונות עב הכרס של אלגרבלי אין זכר לחייה האישיים. היא לא מהמעצבות שיצטלמו לגיליון ראש השנה סביב שולחן החג יחד עם משפחתה. ראשית, כי היא מקדישה את חייה לעבודה סביב השעון. שנית, כי היא מתרחקת מחשיפה כמו אש. "אני שמחה שאנשים לא יודעים דבר על חיי הפרטיים", היא אומרת.
אלגרבלי מתגוררת לבדה בדירת שני חדרים בצפון הישן של תל אביב, והיא בת שלישית מתוך ארבעה להורים יוצאי מרוקו, אשר נולדה וגדלה בקרית ים. בילדותה נרשמה לקורס תפירה לנשים במתנ"ס המקומי, אבל גנזה את חלומה להיות מעצבת. עד גיל 30, אליו הגיעה לאחר קריירה בת שש שנים כדיילת אוויר באל על.
בסוף 2003 השיקה אלגרבלי את הבוטיק הראשון שלה ברחוב בן יהודה בתל אביב, עם הרבה אמונה עצמית, סלבריטאיות כמו אניה בוקשטיין ושרון חזיז כלקוחות, ומשרד יחסי ציבור אגרסיבי שעמד מאחוריה. מאז 2006 היא חולשת על פינת הרחובות דיזנגוף ושדרות נורדאו בעיר, עם בוטיק מנקר עיניים שהוקם בעזרת גב כלכלי שסיפק אחיה הגדול וקהל לקוחות שמשלם גם 5,000 שקל לשמלת ערב.
"אתה קורא לזה הצלחה", היא אומרת ברגע של גילוי לב נדיר: "אבל היום אני שואלת את עצמי, מה שווה ההצלחה הזו אם אין לי עם מי לחלוק אותה? צביקה השותף העסקי שלי חוזר הביתה למשפחה, סמדי אחותי, שהיא גם שותפה שלי בעסק, חוזרת אל החבר שלה. אז מה? עוד הישג לעצמי? אני כבר בת 38 וצריכה לחשוב על משפחה וילדים. אני מקווה שבקרוב זה יקרה".
אנחנו נפגשים בסטודיו של אלגרבלי, הממוקם בקומת הלופטים בבית פנורמה. בחלל הזה היא פועלת כבר עונה שנייה על הקו השני שלה, Made by Lilamist, הפונה לצעירות המחפשות אופנה טרנדית במחירים ובאיכויות שמצליחים לעשות לרשתות כקסטרו וזארה בית ספר.
את המותג הצעיר הקימה לפני כשנה יחד עם שותפה העסקי צביקה אסור, איש עסקים מתחום הטקסטיל, שותפם לשעבר של מעצבי האופנה אירית סימון (מהמותג "אירית") ויוסף פרץ - רומן שנגמר בתביעה משפטית וערעור העומד
בימים אלו כנגד פסק הדין בעניין המותג "יוסף קז'ואל". על סיפור התביעה של יוסף אלגרבלי מבקשת לא להגיב, ואומרת לציטוט כי היא "מאמינה ומקווה שהשותפות עם צביקה תניב עונות נוספות ומוצלחות".
על צביקה אסור חלמה אלגרבלי עוד בטרם נפגשו. "מגנטתי אותו אליי", היא צוחקת. "תמיד שאלו אותי מסביב: מה הצעד הבא שלך? מה עם עוד חנות? למה לא חו"ל? תמיד הייתי אומרת 'אני מחכה לגבר שיבוא ויגיד לי: 'קומי, אני אשקיע בך'".
זו לא האמירה הכי פמיניסטית שהייתי מצפה לשמוע ממישהי שהקימה עסק בשתי ידיים.
"אני לא פמיניסטית. אני במצב כלכלי טוב ויש לי פרנסה, אבל הבנתי שאני רוצה לגדול, להרוויח. היום אני יכולה לומר בפה מלא: 'אני פה בשביל הכסף'. ראיתי את ההצלחה של אירית ורציתי למנף את עצמי כמוה".
לאחר שלוש פגישות בלבד החליטו השניים להקים את המותג Made by Lilamist, הנמכר ב-60 חנויות אופנה מקרית שמונה ועד אילת, ומתרגם את עיצוביה היוקרתיים למותג הוותיק לילה מיסט, לפריטים זולים יחסית - עד 500 שקל לשמלה. קצת השפעות של לנוון, קורטוב של דולצ'ה וגבאנה והרבה דרמה בדגמים כמו ז'קט קופרו בצבע מנטה, עם בטנה מנוקדת וכפתורי זהב, שנמכר ב-399 שקל בלבד, או שמלת מיני צבעונית במחיר של 380 שקל.
עד כאן אלגרבלי הרכה. פסאדה שנעלמת לרגע כשאנחנו מגיעים לבקר אצל הגזרן שלה ביפו. בעולם של גברים ורעש מכונות היא הופכת לנמרה. מסירה באחת את הקרדיגן האפור שלה, חושפת גזרה נאה ושולפת את גלילי הבד הגדולים עבור מספר דגמים חדשים בעבודה. מכאן יוצאים הדגמים למפעלי הטקסטיל בירדן. על האטיקט, אגב, כתוב Made in Israel, כחלק מהסכמי הסחר בין שתי המדינות.
גל מחאת המעצבים המתקיים בישראל בימים אלו לא פסח גם עליה, אבל הפתרונות שהיא מציעה רחבים יותר ממאבק בבוטיקים הפועלים בשיטת הקונסיגנציה. אלגרבלי מציעה הקלות מכס על בדים וחומרי גלם, הקלות בארנונה למתפרות ותעשייה זעירה, ובדומה לירדן, הכשרת עובדים זרים מבנגלדש למפעלי טקסטיל מקומיים. "אם משרד התעשייה והמסחר ייקח את תעשיית הטקסטיל כפרויקט וישקיע בו - הייצור יגדל. כרגע התחום פרוץ".
אז כיצד היא הצליחה במקום בו רבים נכשלו? "יש לי ביטחון במיומנויות ובכישרון שלי. אני מאמינה שהחוכמה היא לדעת לשלב בין הפן המסחרי לאמנותי. היה לי מאוד עצוב לשמוע על הסגירה של רוס אובטה, אבל הן דוגמה למותג שיצר בגדי מיינסטרים, אך תדמיתית פנה לקבוצה מצומצמת של אנשים במדינת תל אביב עם קמפיינים אלטרנטיביים. היום אני הולכת בין הטיפות, ומקפידה שלצילומים שאני עושה יכולים להתחבר גם המגניבות ממדינת תל אביב וגם הכוסיות מבת ים".
