לונדון. עשר שנים של שתיקה מוחלטת, בלי אף אלבום או הופעה באופק, יצרו את הרושם שדיוויד בואי כבר לא יחזור. השמועות על מצבו הבריאותי, ואיזושהי הסכמה כללית שהקריירה שלו התנוונה ממילא, עוד לפני שהתמוטט והחליט לפרוש מהבמה, הובילו לשלב הסיכומים המוזיקליים והרפואיים. ביוגרפיות מקיפות החלו להתפרסם, וכל מה שנותר לעדכן בהן הוא תיאור הסוף.

ההפתעה היתה מוחלטת כשהקול הייחודי שלו פרץ לפני כחודשיים, ותבע לעצמו אחיזה בתחנות הרדיו ברחבי העולם. "Where are we now", השיר שבואי שיחרר ליוטיוב (אחריו שוחרר האלבום המלא באייטיונז – ובחינם), הוכיח שהשמועות על מותו היו מוקדמות ושהקהל שלו רחב מכפי שאפשר היה לחשוב. בגיל 66 הוא לא מכחיש את הגיל שלו; להיפך, הוא מדגיש אותו. על הבסיס של האלבום הברלינאי שלו ''Heroes'', שמהווה נקודת התייחסות לאלבום הנוכחי – הן בעטיפה הזהה והן במוזיקה עצמה – הוא מעצב לו דמות עכשווית הפוכה: אנטי-גיבור.

אחד הסמלים הזכירים ביותר של גלאם-רוק (צילום: עודד בן יהודה)
אחד הסמלים הזכירים ביותר של גלאם-רוק (צילום: עודד בן יהודה)

האלבום יצא כאילו במקרה, בלי יחסי ציבור מקדימים, כמו נישא על אהדת הקהל ששומר לו אמונים. אבל זאת תהיה הנחה תמימה מדי. גם אם הוא כבר זכאי להנחת פנסיונר באוטובוס, בואי יודע איך לתזמר את הקאמבק שלו, שרוכב על התערוכה הכי מתוקשרת בלונדון כרגע: ''David Bowie Is", במוזיאון ויקטוריה ואלברט (V&A).

מכת הפתיחה המשותפת – האלבום והתערוכה – מוכיחה את עצמה: האלבום הוא הנמכר ביותר באנגליה מתחילת השנה (הקידום באינטרנט עובד ואנשים משלמים כדי להכניס הביתה את האלבום הפיזי), והתערוכה שוברת שיאים במכירות מוקדמות: כ-45 אלף כרטיסים נמכרו מראש, וכרגע קשה עד בלתי אפשרי להשיג כרטיס כמה שבועות קדימה.

בערב הפתיחה ביום רביעי התברר, שיחסי הציבור הממולחים של המוזיאון – שהביאו 600 עיתונאים מכל העולם לצפייה מוקדמת, את מיטב השחקנים והאמנים הבריטיים לערב גאלה מבוקש, והשאירו עוד מאות מאוכזבים בכניסה – לא יצרו מצג שווא. תחת המנטרה David bowie is… – שחוזרת על עצמה לאורך התערוכה כולה, פונה למבקר בגוף שני ומנסה להוכיח לו באגרסיביות שבואי הוא חלק ממנו ומהסביבה שלו ולכן הוא ראוי לכבוד הזה – הכוח של התערוכה מתבטא לא רק ביכולת לספר את סיפורה של אישיות אמנותית חד-פעמית, אלא בהשפעה של בואי על דור שלם של אמנים, מעצבים ויוצרים, שמתנהלים בעקבותיו, בין אם הם מודעים לכך או לא.

במשך יותר מ-40 שנה בואי מקפיד לשמור ולתעד פרטים קטנים וגדולים, שנותרו כעדויות לעשייה שלו. יום אחד, הוא ידע, יהיה מוזיאון שיגלה בהם עניין. הארכיון שלו, שנמצא בניו יורק, מכיל אלפי פריטים. האוצרים של התערוכה קיבלו גישה חופשית לארכיון (בואי לא התערב בעבודתם לטוב או לרע), עם רשות לדלות ממנו כל פריט שעולה על דעתם.

מתוך התערוכה. מילות מפתח ששורבטו על פתקים וחיכו להזדמנות להשתבץ בשיר חדש (צילום: VA Images)
מתוך התערוכה. מילות מפתח ששורבטו על פתקים וחיכו להזדמנות להשתבץ בשיר חדש (צילום: VA Images)

הם שלפו לא פחות מ-300 מוצגים, שרבים מהם רואים אור לראשונה: דפי הטיוטה של שירים מפורסמים כמו "זיגי סטארדאסט" ו"Life on Mars" (שלא נכתבו בהכרח בפעם אחת, אלא בעקבות מלות-מפתח וצירופי מלים ששורבטו באופן קבוע על פתקים וחיכו להזדמנות נאותה להשתבץ בשיר חדש), עשרות תלבושות שכיכבו במסעות ההופעות הגרנדיוזיים, צילומים נדירים מאז השנים הראשונות של "Space Oddity" או "Hunky Dory" ועד עיצוב הדמויות שלו באלבומים המאוחרים – קיר שלם של עטיפות התקליטים והדיסקים, וגם הסקיצות שלהן (בואי היה מעורב בכל החלטה) – קטעי הופעות שלא הוקרנו מעולם, ראיונות גנוזים, שיחות עם היוצרים שליוו אותו ותיעוד הסקיצות של העבודה המשותפת שלהם (כמו המכנסיים של קנסאי יאמאמוטו למסע ההופעות של "Aladdin Sane", ומעיל היוניון ג'ק שבואי עיצב במשותף עם אלכסנדר מקווין).

התלבושת שעיצב יאמאמוטו לבואי במסע ההופעות של Aladdin Sane (צילום: Masayoshi Sukita)
התלבושת שעיצב יאמאמוטו לבואי במסע ההופעות של Aladdin Sane (צילום: Masayoshi Sukita)

קליידוסקופ מסחרר של צלילים ומידע

בכניסה מקבלים זוג אוזניות, שמזהות היכן המבקר נמצא לאורך התערוכה ומגיבות בהתאם. כבר בשנייה הראשונה, מיד אחרי שנתקלים בתמונת ענק של בואי עם התלבושת של יאמאמוטו, התערוכה מסתערת על כל החושים ומתחילה לחשוף קליידוסקופ של שברי שירים, הופעות, צילומים, דיבורים, מלמולים ומה לא – בדיוק כמו מושא התערוכה עצמו. הטריפ המוזיקלי כולל את השירים הידועים של בואי, שמתעוררים לחיים לרגע ואז נגוזים, וזהו טריפ אישי לגמרי – את התערוכה הזו חווים לבד. במוזיאון שורר בעצם שקט כמעט מוחלט, אבל החוויה המוזיקלית שכל מבקר זוכה לה דרך האוזניות משכיחה את העובדה הזאת. המתבונן מהצד רואה אנשים זזים, רוקדים וצועקים אחד לשני "שמעת את זה?! ראית את זה?!"

המוזיאון שקט, אבל אבל החוויה המוזיקלית שכל מבקר זוכה לה דרך האוזניות משכיחה את העובדה הזאת (צילום: עודד בן יהודה)
המוזיאון שקט, אבל אבל החוויה המוזיקלית שכל מבקר זוכה לה דרך האוזניות משכיחה את העובדה הזאת (צילום: עודד בן יהודה)

וכך, המוזיקה מובילה את המבקרים בחללים חשוכים וגבוהי-תקרות, בעזרת אמצעי תצוגה משוכללים שמנסים לא להשאיר אפילו רגע אחד של אדישות משועממת. גם מעריצים כבדים יופתעו לגלות אינפורמציה חדשה על פרויקטים שבוטלו (ושהעבודה עליהם מוצגת כאן, כמו עיבוד קולנועי ל"1984"), וילמדו על ההשפעה של סרטים כמו "מטרופוליס" ו"הקבינט של ד"ר קליגרי" על בואי, שיגלגל אותם במשך הזמן ל"זיגי סטארדאסט" ושלל הדימויים שממלאים את שיריו, לצד "התפוז המכני" והביטלס. גם משום שההתעסקות של בואי במלים ובצלילים הייתה חלק גדול, אופראי בממדים שלו, ביצירת דימויים בכל מדיה אפשרית, וגם משום שהאוצרים מנסים להדגיש את המקום המרכזי של בואי בתקופה שלמה.

כשכבר נדמה שהתערוכה נגמרת, העיניים מהופנטות אל קירות ענק (10 מטרים) שעליהם מוקרנות הופעות נדירות של בואי, כשמתחתם נמצאת במה שעליה התלבושות מההופעות הללו. המוזיקה באוזניות עולה לשיא הווליום, וכאן נאספו המבקרים בערב הפתיחה ולא רצו ללכת.

התחנה האחרונה בתערוכה הופכת להופעה/מסיבה (צילום: איתי כ''ץ)
התחנה האחרונה בתערוכה הופכת להופעה/מסיבה (צילום: איתי כ''ץ)

העיניים הנוצצות ביציאה ממנה, ומבקרים שחזרו לראות אותה שוב, מעוררים סיבה לחשוב שזאת תהיה התערוכה המדוברת ביותר בלונדון השנה, לפחות עד הקיץ. בואי עצמו, אגב, לא הטריח את עצמו לערב הפתיחה. אולי לתערוכה הוא יגיע.

>> לאתר התערוכה לחצו כאן

>> ואיך בואי המציא את עצמו בכל פעם מחדש? מסע מרתק בין עטיפות התקליטים והדיסקים שלו

  (צילום: עודד בן יהודה)