מכת הפתיחה המנצחת של בואי סופר-סטאר

לונדון. עשר שנים של שתיקה מוחלטת, בלי אף אלבום או הופעה באופק, יצרו את הרושם שדיוויד בואי כבר לא יחזור. השמועות על מצבו הבריאותי, ואיזושהי הסכמה כללית שהקריירה שלו התנוונה ממילא, עוד לפני שהתמוטט והחליט לפרוש מהבמה, הובילו לשלב הסיכומים המוזיקליים והרפואיים. ביוגרפיות מקיפות החלו להתפרסם, וכל מה שנותר לעדכן בהן הוא תיאור הסוף.

ההפתעה היתה מוחלטת כשהקול הייחודי שלו פרץ לפני כחודשיים, ותבע לעצמו אחיזה בתחנות הרדיו ברחבי העולם. "Where are we now", השיר שבואי שיחרר ליוטיוב (אחריו שוחרר האלבום המלא באייטיונז – ובחינם), הוכיח שהשמועות על מותו היו מוקדמות ושהקהל שלו רחב מכפי שאפשר היה לחשוב. בגיל 66 הוא לא מכחיש את הגיל שלו; להיפך, הוא מדגיש אותו. על הבסיס של האלבום הברלינאי שלו ''Heroes'', שמהווה נקודת התייחסות לאלבום הנוכחי – הן בעטיפה הזהה והן במוזיקה עצמה – הוא מעצב לו דמות עכשווית הפוכה: אנטי-גיבור.

אחד הסמלים הזכירים ביותר של גלאם-רוק (צילום: עודד בן יהודה)

במשך יותר מ-40 שנה בואי מקפיד לשמור ולתעד פרטים קטנים וגדולים, שנותרו כעדויות לעשייה שלו. יום אחד, הוא ידע, יהיה מוזיאון שיגלה בהם עניין. הארכיון שלו, שנמצא בניו יורק, מכיל אלפי פריטים. האוצרים של התערוכה קיבלו גישה חופשית לארכיון (בואי לא התערב בעבודתם לטוב או לרע), עם רשות לדלות ממנו כל פריט שעולה על דעתם.

מתוך התערוכה. מילות מפתח ששורבטו על פתקים וחיכו להזדמנות להשתבץ בשיר חדש (צילום: VA Images)

הם שלפו לא פחות מ-300 מוצגים, שרבים מהם רואים אור לראשונה: דפי הטיוטה של שירים מפורסמים כמו "זיגי סטארדאסט" ו"Life on Mars" (שלא נכתבו בהכרח בפעם אחת, אלא בעקבות מלות-מפתח וצירופי מלים ששורבטו באופן קבוע על פתקים וחיכו להזדמנות נאותה להשתבץ בשיר חדש), עשרות תלבושות שכיכבו במסעות ההופעות הגרנדיוזיים, צילומים נדירים מאז השנים הראשונות של "Space Oddity" או "Hunky Dory" ועד עיצוב הדמויות שלו באלבומים המאוחרים – קיר שלם של עטיפות התקליטים והדיסקים, וגם הסקיצות שלהן (בואי היה מעורב בכל החלטה) – קטעי הופעות שלא הוקרנו מעולם, ראיונות גנוזים, שיחות עם היוצרים שליוו אותו ותיעוד הסקיצות של העבודה המשותפת שלהם (כמו המכנסיים של קנסאי יאמאמוטו למסע ההופעות של "Aladdin Sane", ומעיל היוניון ג'ק שבואי עיצב במשותף עם אלכסנדר מקווין).

התלבושת שעיצב יאמאמוטו לבואי במסע ההופעות של Aladdin Sane (צילום: Masayoshi Sukita)

קליידוסקופ מסחרר של צלילים ומידע

בכניסה מקבלים זוג אוזניות, שמזהות היכן המבקר נמצא לאורך התערוכה ומגיבות בהתאם. כבר בשנייה הראשונה, מיד אחרי שנתקלים בתמונת ענק של בואי עם התלבושת של יאמאמוטו, התערוכה מסתערת על כל החושים ומתחילה לחשוף קליידוסקופ של שברי שירים, הופעות, צילומים, דיבורים, מלמולים ומה לא – בדיוק כמו מושא התערוכה עצמו. הטריפ המוזיקלי כולל את השירים הידועים של בואי, שמתעוררים לחיים לרגע ואז נגוזים, וזהו טריפ אישי לגמרי – את התערוכה הזו חווים לבד. במוזיאון שורר בעצם שקט כמעט מוחלט, אבל החוויה המוזיקלית שכל מבקר זוכה לה דרך האוזניות משכיחה את העובדה הזאת. המתבונן מהצד רואה אנשים זזים, רוקדים וצועקים אחד לשני "שמעת את זה?! ראית את זה?!"

המוזיאון שקט, אבל אבל החוויה המוזיקלית שכל מבקר זוכה לה דרך האוזניות משכיחה את העובדה הזאת (צילום: עודד בן יהודה)

כשכבר נדמה שהתערוכה נגמרת, העיניים מהופנטות אל קירות ענק (10 מטרים) שעליהם מוקרנות הופעות נדירות של בואי, כשמתחתם נמצאת במה שעליה התלבושות מההופעות הללו. המוזיקה באוזניות עולה לשיא הווליום, וכאן נאספו המבקרים בערב הפתיחה ולא רצו ללכת.

התחנה האחרונה בתערוכה הופכת להופעה/מסיבה (צילום: איתי כ''ץ)

העיניים הנוצצות ביציאה ממנה, ומבקרים שחזרו לראות אותה שוב, מעוררים סיבה לחשוב שזאת תהיה התערוכה המדוברת ביותר בלונדון השנה, לפחות עד הקיץ. בואי עצמו, אגב, לא הטריח את עצמו לערב הפתיחה. אולי לתערוכה הוא יגיע.