אם היו שואלים את רובי גל לפני עשר שנים מה הוא יהיה כשיהיה גדול, התשובה שלו הייתה חד-משמעית: שוטר. חדור מוטיבציה, עם קריירה מפוארת במשטרת ישראל. מעולם לא העלה בדעתו, כך הוא מספר, שיבוא יום והוא יהיה מעצב. מקטנותו בנהריה, עיר הולדתו, למד אמנויות לחימה, חבריו לאימונים היו שוטרים, קרוב משפחה שמאוד השפיע עליו הוא ניצב במשטרה, וכשהגיע יומו להתגייס הוא הצטרף לשורות מג"ב.
עשר שנים חלפו, והחודש הציג גל את פרויקט הגמר שלו במחלקה לעיצוב תעשייתי ב"שנקר": רכב קל, ממוגן ומרתיע – פרויקט שזכה לשבחי המרצים. עם הרבה כריזמה, וחזות חיצונית שמזכירה סטריאוטיפ של שוטר מג"ב הרבה יותר מסטריאוטיפ של מעצב, סיפר גל על התפנית המפתיעה שעשה. הוא בחר לדלג באלגנטיות על השבר שהוביל אליה. זה קרה בינואר 2006, אחרי שנתיים וחצי של שירות מסור, כשהוא ירה למוות בנדים מלחם, תושב ערערה שבוואדי ערה. הוא הואשם בהריגה. שלוש שנים וחצי עברו עד זיכויו, אבל בזמן שחלף הוא הבין שהקריירה המשטרתית שלו הסתיימה.
>> ואיך מפנים את המתנחלים? עבודת הגמר של ימנית ושמאלנית
"השאירו אותי ביחידה אבל לא הייתי פעיל", מספר גל בראיון ל-Xnet. "בחצי השנה האחרונה לשירות הבנתי שאני לא הולך להמשיך. חזרתי לצייר ולפסל, דברים שאהבתי לעשות כילד. חשבתי מה לעשות כשאשתחרר, בדקתי מה אני באמת אוהב". בתחילה חשב על אדריכלות, אבל אז שמע על עיצוב תעשייתי, הלך ליום פתוח בשנקר, ונשבה. לא היה לו תיק עבודות, אבל ראיון אישי ומבחנים שנתנו למועמדים הביתה הספיקו לו כדי להתקבל, "חצי שנה אחרי ששמעתי בפעם הראשונה מה זה עיצוב תעשייתי".
אז מה הכין אותך למבחני הקבלה?
"אני מאמין שלהיות מעצב זו נטייה טבעית. אם שום דבר לא נוח לך, וכל דבר את משנה ומוסיפה ומשפצרת – כנראה שנולדת מעצבת. כשהייתי גולש, למשל, הייתי בונה ומתקן גלשנים לכל השכונה. עם הזמן הבנתי שזה משהו שנולדים איתו".
מעולם לא חשבת על עיצוב, בדיוק השתחררת ממג"ב עם כתב אישום תלוי ועומד נגדך - הרגשת חריג בשנקר?
"אולי בהתחלה, אבל מכירים פה מהר מאוד. עובדים קרוב, ממש חיים אחד עם השני. את השוני אני מרגיש דווקא בחוץ – רק היום, למשל, הלכתי לקנות קפה והבחורה אמרה, 'אתה בטח מאמן ספורט, אתה בכלל לא נראה מעצב'. גם הילדים שאני מאמן תמיד מתפלאים – מה הקשר בינך ובין עיצוב?"
ויכוח בתוך המחלקה
לכן חשב בתחילה לעצב לפרויקט הגמר נעלי עקב. "חיפשתי משהו שיסתכלו עליו ויגידו – אתה באמת יכול לעשות משהו שהוא שונה ממך, שהוא מאוד זר לדמות שלך. אבל התחלתי וראיתי שזה באמת קצת זר לי. החלטתי שצריך להיות נאמן לעצמך, למי שאתה". אף שהוא לא מגדיר את עצמו כפריק של מכוניות, הוא החליט על הכיוון הזה, משום שעיצוב כלי רכב מאפשר חופש יצירתי. "כשהתמקדנו (עם המנחה, מיכל חן) התחום הצבאי עלה מיד. זה באמת בא מבפנים, נסגרתי על הכיוון תוך דקות. הרי הסמל של מג"ב זה רכב, ועיקר הפעילות היא רכובה".
ההחלטה על פרויקט שנושאו רכב ממוגן, כזה שמיועד למשטרה ולצבא, חוללה ויכוח בקרב המרצים. "התווכחו אם בית ספר כמו שנקר צריך להיות מזוהה עם פרויקט שהוא כלי לחימה", מספר גל, "אמרו שגם אם העיצוב יהיה מעולה, זה יכול להפריע לקריירה המקצועית שלי בהמשך, לסגור לי דלתות בחו"ל. אבל ראש המחלקה, אלכס פדואה, נתן לי גיבוי מלא".
בתחילת העבודה נפגש גל עם "חבר'ה מהיחידות הכי טובות שיש: ימ"מ, יחידת הנהגים, מפקד המרחב שלי במג''ב, וגם עם אנשי פלסן". הוא גיבש רשימת צרכים: קודם כל זה יהיה רכב קל, קטן וזריז, שאפשר לנסוע איתו בכל מקום - כמו טרקטורון, אבל ממוגן. בצבא יש טרקטורונים ויש רכבים ממוגנים כבדים וגדולים, אבל אין בן כלאיים. שנית, גל יודע - גם על בשרו - שפעמים רבות משתמשים בדלת הרכב כמגן ומסתור שמאחוריו עומדים ויורים. לכן ביקש לעצב דלת גדולה שתתאים לכך.
השראה לעיצוב הוא שאב מעולם הטבע, ותוך כדי תהליך הפך אלמנט ההרתעה למרכזי: הרכב רוכן מעט למטה, כמו פנתר לפני זינוק. הדלתות נפתחות ונפרשות (הן עשויות בד נגד קליעים, פיתוח שכבר קיים) כמו לטאות שמתנפחות כשהן נתונות בסכנה, כדי להרתיע. את הדלתות אפשר לפתוח בשלוש דרכים: הצידה כדי להגן על החיילים מאיום מלפנים, הצידה עם קיפול לאחר כדי לתת הגנה היקפית יותר, והן גם מחליקות על ציר אחורה, כדי להיפתח במהירות ולאפשר לחיילים לקפוץ החוצה במהירות. הפרונט של הרכב, כלומר הפנים (face) שלו, מזכיר גם הוא פני לטאה או זיקית. "מין חיוך קשוח", קורא לזה גל.
הרתעה מונעת
השראה קונספטואלית הוא שאב ממבנה הלחימה הרומאי: קבוצת חיילים שמתקדמת כדבוקה, מגיניהם מקיפים אותם מכל הצדדים, וכשמגיע הרגע להילחם, מתפצלים במהירות. "מעין חומה, משהו הפגנתי, כמו מסך שלא יודעים מה מתרחש מאחוריו. זה יוצר אפקט הרתעתי וביטחון למי שנמצא בפנים". לכן קרא לפרויקט "טסטודו", כשמו של המבנה המפורסם (ראו תמונה למעלה). לדבריו, "היתה לי שיחה מעניינת עם סייר משטרה. הוא אמר שלפעמים הרתעה יכולה למנוע עימות. היחס אל הכוחות מושפע מהעיצוב. גם מבחינת החיילים, ומי שמרגיש ביטחון, יגיב בצורה אחרת".
אפשר להבין את הוויכוח הפנימי בשנקר. למעשה, הרכב הזה מיועד לתקיפה לא פחות מאשר להגנה.
"נכון. זו המציאות ואני לא מתכחש לה". בכל מקרה, הוא אומר, מדובר בפרויקט קונספטואלי: "אין סיכוי שזה יתקיים. הוא לא פתור עד הסוף".
גל, בן 28, גר עם אשתו בקרית מוצקין. הוא ממשיך להתאמן באדיקות ואת פרנסתו, במקביל ללימודים, מצא עד היום כמאבטח במועדון בקיבוץ יגור וכמאמן ילדים. "אני לא מבין איך כל המעצבים לא ספורטאים", הוא אומר, "איך אתה יכול להסתכל במראה, לראות כרס ולהשלים עם זה בתור מעצב?"
ומה הלאה? גל לא איבד כנראה מהלהט לתרום לביטחון המדינה, וגם הוויכוח על השפעת הפרויקט על עתידו כמעצב לא מטריד אותו, פשוט כי הוא רוצה לעבוד בתעשיות הביטחוניות. "פלסן סאסא, אלביט, סטודיואים פרטיים, כל דבר שיתרום בתחום הזה. כמו שהרבה מעצבים רוצים ללכת לתחום הרפואי כדי לעזור, כך אני חושב שעיצוב בתחום הביטחוני הוא תרומה מאוד גדולה. אם לא המשכתי לשרת בכיוון הזה, אני אוכל לתרום בדרך הזו. התקרית בערערה לא שינתה את המוטיבציה שלי בעניין הזה, אולי אפילו הגבירה".
>> לאתר של רובי גל
