התירוץ הלא רשמי של הנסיעה שלי לגרמניה היה לבקר בפסטיבל DMY BERLIN 2011 לעיצוב בינלאומי שהסתיים ממש לפני כמה ימים. לא ממש שמעתי עליו לפני, אבל נאמר לי שבשנים האחרונות הוא הפך להיות האוטוריטה שמגדירה את חוקי העיצוב הבאים. אז הייתי חייב לראות מה קורה שם, וכן, גם לעשות קצת שופינג.
זו השנה הרביעית שהפסטיבל מתקיים, כשהנושא השנה היה copy. הלוקיישן שנבחר הוא שדה התעופה הישן והאייקוני 'טמפלהוף' הקרויי על שם אותו מסדר טמפלרים, שאנחנו כל כך מכירים מהשכונות שהם בנו גם כאן בישראל בתחילת המאה הקודמת. נמל התעופה, שתוכנן על ידי האדריכל אלברט שפאר, בדרומה המזרחי של ברלין, נבנה בזמן שלטון הנאצים (1939), ונועד להיות השער המפואר לאימפריית הרייך השלישית.
אמנם, התערוכות התקימו בהאנגרים האדירים של שדה התעופה, ולא בחלל האלגנטי והמרכזי שלו, אך אי אפשר היה להתעלם מהנוכחות הסמבולית של המבנה המרשים שהקיף אותנו. לעיתים הרגשתי שהוא אף גונב את ההצגה מול הדוכנים והמוצגים השונים.
היו שני דברים שמיד בדקתי בערכת העיתונאי שקיבלתי בכניסה: א. האם יש נציגויות ישראליות (לצערי לא היו), והאם יש גם פרוייקטים בעיצוב גרפי (התערוכה בעיקרה היא של עיצוב תעשייתי, גם שם נחלתי מפלה). עד ששמעתי מישהי מאחורי צועקת: "היי! אני מכירה אותך מבצלאל..."
דפי רייס, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי מבצלאל, שלומדת בימים אלה לתואר שני בRCA הבריטי, היתה הסנונית הישראלית היחידה שפגשתי. יחד עם חבריה הם הציגו את הפרוייקט הניסויי THE COPY KITCHEN "קופי זה דבר חיובי" אמרה דפי אחרי שניסתי להתקילה בבעיית העתקות בעולם העיצוב, "אני וחבריי לקבוצה, ניסינו לבדוק איך שכפול משנה ומשתנה. התחלנו את הפרוייקט שלנו עם המשפט: Lets go and dress the revolution ובחרנו את המטבח, שהוא המקום העתיק ביותר לשכפול וייצור" הוסיפה בחיוך.
החבורה שבאה מלונדון, הקימה ממש מפעל קטן לשכפול עם לוק של קנטינה מפעם. כשכל הטכניקות שהם הציגו היו מאד מסורתיות. היו שם הדפסים על בדים שיצרו פטרנים איקוניים על ידי קיפולים ושקיפויות של מותגי יוקרה, דוכן נקניקיות, שחיכה את דרך הכנת נקניקיות רק עם חימר, וכך נוצרו כלים חדשים, הגרמנים ממש יצאו מגידרם.
ואף הטבעות של ירקות ופירות שיצרו טקסטורות חדשות לכלי האוכל.
בשלב שבו דפי (בתמונה) היתה חייבת להפרד ממני להרצאה שהיא העבירה, הבנתי שזו לא עוד תערוכת עיצוב רגילה, אלא, אירוע שמנסה לבדוק את גבולות המדיום, כשהמושגים, ירוק, אקולוגיה ומיחזור, הכה פופולארים, באים במגע עם עולם השכפול והשיבוט. מרחוק, ראיתי מגזינים תלויים על הקיר, וחיוך עלה על פני.
Wandels -- The News Paper Project עבודה מעניינת שמנסה לבדוק את גבולות העיתונות המודפסת. ג'ין מאורטה וקו ימדה מיפן (בתמונה) למעשה מדפיסים כל יום עיתון במהלך הפסטיבל שמשתנה מיום ליום על ידי עוברי האורח. הפורמט קבוע, הגריד של העיתון קיים (קלאסי כמו של עיתון יומי), אך הכתבות נגזרות ואת מקומן תופס מידע חדש, ממש באותו מקום, השניים ממש הקימו במקום מערכת עיתון קטנה. זה לא מאד חדשני, וזה אפילו הזכיר לי כמה תרגילים מימי בבצלאל, אבל הקלות שבה מודפס עיתון, האופן שבו אנחנו הצופים בוחרים מה יהיה בתוכו ריתקה רבים מהנוכחים.
מעבר למציגים השונים, ובאותה אוריינטציית ניסוי, לימוד ותהייה, הוקמה במקום סדנת חומרים, שהפכה עד מהרה למרכז עבודה של ממש. סטודנטים ומרצים מכל העולם, באו שרטטו ובחנו. היה פורה.
בעוד אני נכנס למוד של השראה ויצירה, נתקלתי בדוכן שהקימה סוכנות המכוניות MINI שנתנה הזדמנות לעוברים והשבים לעצב מחדש את הדגם הקלאסי של החברה, כמובן שקפצתי על ההזדמנות, ושירבטתי את חזוני העיצובי. מי יודע אם יום אחד תראו בז'בוטינסקי איזו מיני בשחור לבן, תדעו שאנחנו על המפה, אבל שהייתי נורא עייף ולא מרוכז באותו הרגע.
עוד פרוייקטים שלכדו את עיני תוך שיטוט בחללים היו:
מכונה לסריקת בני אדם ודוכן צילומי פספורט (פוטורצח) ידני של הסטודיו household הבריטי.
רובוט שמדפיס בתלת מימד עם חומר פלסטי צבעוני, שעד שתכינו לכם את ארוחת הבוקר, כבר יהיה לכם כסא מעצבים במרפסת, הפרוייקט הוא פרי מוחו של Dirk Vander Kooij ההולנדי.
תכירו את ה Moody Moody Couch שנותנת פרשנות חדשה להתכרבלות על הספה מול הטלויזיה, נשבע לכם, כמעט יצאתי עם אחת כזו באפור. עוד כמה עבודות שלכדו את עיני, שעוסקות בשימושים מחודשים לחומרים ומוצרים קיימים (ready-made) שאנו כבר מכירים:
אקנח עם פרוייקט מיוחד שנקרא ID BERLIN שיתוף פעולה בין סטודיו הארגנטינאי nobrand והפרוייקט Urban Dialogues הגרמני, שחברו לעצב סמל (לוגו) חדש לעיר ברלין. התהליך היה מורכב, והוא נעשה על ידי תשאול עשרות אנשים, על החוויה שהעיר ברלין מעניקה להם, ובניית לוח השראה שמורכב מכל האיורים והשרבוטים של אותם אנשים רנדומלים. ולהל"ן התוצאה, לשיפוטכם:
אני רוצה לציין לטובה את עבודת המיתוג היפה והפשוטה של הפסטיבל ובמיוחד את הקטלוג שליווה אותו, פרי עיצובו של המעצב Meike Hardt ועריכתו על ידי Karen Khurana.
עוד יכולתי להאריך את הפוסט בעוד המון תמונות וסיפורים, התערוכה התפשטה לרחבי ברלין מרגע הפתיחה, ואירועים ממסיבות השקה של חברות עיצוב ועד לתערוכות בגלריות נחשקות סבבו את הבירה הגרמנית. אך אותה תערוכה מרכזית שנדמתה לי לרגעים רק כתערוכת בוגרים ממש טובה, גרמה לי הרבה לחשוב על התערוכות הבאות וקרבות של האקדמיות לעיצוב בארץ ועד כמה מה שיוצג שם יהיה מקורי וחדשני או שכפול והעתקה.
