"כל דבר בעולם אם זהב או אם זפת נוהגים לעטוף במיני מעטפת", שר אריק איינשטיין בפתח אלבומו "על גבול האור", והוא ממשיך ושר את נתן אלתרמן: "הסחורה היא תמיד עטופה, זאת אומרת שבחוץ היא כזאת ובפנים היא אחרת". את השירים שלו דאג איינשטיין לעטוף במיני מעטפת לפי דרישות השוק, אבל במקרה של עטיפות אלבומיו אין "כזאת" ו"אחרת" - אלא קשר ישיר בין הסחורה לאריזתה.
גדלתי על המוזיקה של אריק איינשטיין. לקח לי כמעט עשור להשיג את כל אלבומיו המקוריים, ובכל האזנה אהבתי ואני עדיין אוהב להתבונן בעטיפת האלבום. העטיפות היו גדולות יותר, ובוודאי יפות יותר, בפורמט התקליט המקורי, אבל מי שגדל על קסטות ומאוחר יותר על דיסקים נאלץ להסתפק ברפליקות, מה שלא הפריע יותר מדי: אהבתי את המוזיקה, את המלים וגם את המיני מעטפת.
לאיינשטיין לא הייתה שליטה על עיצוב האלבומים שבהם השתתף בראשית דרכו, ולימים הוא גם גיחך על אחת העטיפות, ועדיין אפשר ללמוד מהן על אישיותו ועל נושאי שיריו. אם התכוון לכך או לא (וסביר להניח שגם אם לא, אדם בשיעור קומתו נושא אתו קצת מרוח הקודש), איינשטיין מצטייר מעטיפות אלבומיו בדיוק כפי שהציג עצמו בשיריו: אבא ואיש אוהב, מתרפק על העבר ואוהב ארץ ישראל, תל אביבי, איש ביתי, חובב ספורט, ובעיקר אינדיבידואל שמסתחבק עם החבר'ה.
האלבומים הראשונים הציגו עטיפות טיפוסיות לתקופה: תמונת הזמר בשיא תפארתו, ללא השקעה משמעותית, ללא עודף יצירתיות או הופעה ייחודית. "מזל גדי" (עיצוב: אבנר כץ) מציע אווירה פסיכדלית מסוימת, אך לא יותר מזה. ב-1969 איינשטיין שיתף פעולה לראשונה עם דוד טרטקובר, המעצב הגרפי שעיצב לו לאורך כמעט עשור את נכסי צאן הברזל המוקלטים שתרם איינשטיין לתרבות הישראלית.
טרטקובר חזר שנה קודם לכן מלימודים בלונדון וניסה לנסח שפה גרפית שתהפוך ריבוע קרטון סתמי ליצירת אמנות, ביישור קו עם מה שנעשה בעולם באותן שנים, ממש כפי שאיינשטיין ניסה לעשות במוזיקה שלו. השותפות בין השניים הסתיימה ב-1980, כשפורמט התקליט נחלש ואת מקומו תפסה הקסטה (קלטת). טרטקובר חש שהעיצוב הולך לאיבוד בפורמט הזעיר, הפסיק לעצב עטיפות אלבומים, ואיינשטיין איבד את השותף הפורה ביותר בתחום.
הוא המשיך לעבוד עם מעצבים אחרים, ובראשם מנחם רגב, שעטיפותיהם לא הגיעו לפסגות של איינשטיין וטרטקובר. בחלק מהן, אפילו הבחירות הטיפוגרפיות ועיבודי התמונה הפתיעו בחוסר מקצועיות (השיא הגיע באלבומים "מוסקט" ו"יש בי אהבה"), אך גם אז המשיכו העטיפות לייצג את אישיותו של איינשטיין.
אני אשנה את העולם
אריק איינשטיין שר בשבילך, 1966 / יסמין, 1972 / אנשים אוהבים לשיר, 1977
איינשטיין היה בן 27 כשהוציא את אלבום הבכורה "אריק איינשטיין שר בשבילך", עם רזומה עשיר - שירות בלהקת הנח"ל המיתולוגית ובלהקת "בצל ירוק", הקלטה של שני אלבומים עם "שלישיית גשר הירקון", הופעה בארבעה סרטי קולנוע – ואז יצא לדרכו העצמאית. כמו שייראה העתיד המוזיקלי שלו, כבר בתחילת דרכו בחר איינשטיין למצוא פרטנר שאיתו יחלוק את הפרויקט: זו הייתה דפנה אילת, ששיחקה לצידו בהצגה "בילי בדאי", שכתבה את מרבית המלים והלחנים באלבום.
איינשטיין מצולם על העטיפה כשפניו תופסות את כל רוחב הפריים, ארשת בטוחה על פניו ומבטו החודר מופנה הצידה מהמצלמה, כאילו מסתכל על העתיד ומעניק למאזיניו (או לעצמו) את ההבטחה ש"אני אשנה את העולם" (אגב, באלבום "בדשא אצל אביגדור" מופיעה המלה "אני" לא פחות מ-36 פעמים).
ארבעים שנה לאחר שיצא אלבום הסולו הראשון, התייחס איינשטיין לעטיפת האלבום, בספר "זו אותה אהבה – ביוגרפיה בראשי פרקים" (הוצאת דניאלה די-נור, 2006): "התקליט עם צילום מלוקק שלי, עם ז'אקט ושיער מסורק למשעי, בקיצור, עוד לא הייתי בהכרה אז, עוד לא עמדתי על דעתי ולא ידעתי מי-מה-מו", הוא התנצל. התוצאה כנראה לא מצאה חן בעיניו כבר בזמן אמיתי, כי מיד לאחר יציאת האלבום הוא הזדרז להתחמק מדרכו העצמאית ולחזור לחיקה של שלישייה, הפעם עם ג'וזי כץ ושמוליק קראוס ב"החלונות הגבוהים".
בהמשך דרכו, התנוססו על כמה מאלבומיו תמונות פורטרט שתפסו את כל רוחב העטיפה: "יסמין" ב-1972 (בתצלום של אלונה איינשטיין, אשתו אז) ו"אנשים אוהבים לשיר" מ-1977 (בתצלום של ז'ראר אלון). שני הדיוקנאות מפגינים את אותו ביטחון שהופגן על גבי עטיפת אלבומו הראשון, אך זהו ביטחון שנובע מפתיחות ולא מפוזה גברית: ב"יסמין" החולצה המקושקשת פתוחה וחושפת גופייה מדובללת, וב"אנשים אוהבים לשיר" איינשטיין מצולם כשהוא עושה את הדבר שבו היה הכי טוב - פשוט שר.
האינדיבידואל שמסתחבק עם החבר'ה
החלונות הגבוהים, 1967 / שבלול, 1970 / פלסטלינה, 1970 / בדשא אצל אביגדור, 1971 / יושב על הגדר, 1982 / שביר, 1983 / רגעים, 2006
הדינמיקה המשולשת של "החלונות הגבוהים" מוצגת על גבי עטיפת האלבום, כשאיינשטיין עומד מול הזוג שמוליק קראוס וג'וזי כץ, יונק שאיפה מהסיגריה ומאזין לקראוס שמסביר לו משהו בעזרת הידיים בזמן שכץ נשענת עליו. על גבי העטיפות של "שבלול" ו"פלסטלינה" (צילומים: אלונה איינשטיין), כשהוא מוקף בחברים, בחברות, בלהקה ובמשפחה, איינשטיין משדר סמכות ויציבות גם אם הוא עומד מאחורי שלום חנוך ולוחש משהו באוזנו וחנוך עונה לו בחיוך (שבלול) וגם אם הוא מוסתר ברקע ואומר משהו למיקי גבריאלוב שאוחז בגיטרה ומתרגם את הדברים למנגינה (בדשא אצל אביגדור).
זה אותו אריק שפניו תפסו את כל העטיפה, אלא שעכשיו הוא לא לבד: הוא מוקף באנשים מחיי החברה ומחייו המקצועיים. למרות ריבוי הדמויות על העטיפות, הוא לא הולך לאיבוד ביניהם אלא נותר בולט, כמו אריה בין החיות: ב"יושב על הגדר" (צילום של עודד קליין) הוא עומד במרכז, הכי גבוה ובחולצה שחורה, מוקף ב-15 מחבריו. שנה לאחר מכן, ב"שביר" (צילום של מנחם סקס) מופיע איינשטיין לצד יצחק קלפטר, כשהוא מניף את ידו למעלה כאילו אומר "זה בסדר, אני כאן. אפשר להירגע", בדיוק כפי ששר כמה שנים קודם לכן "לא יתחילו בלעדינו, סע לאט".
אבא ואיש אוהב
פוזי, 1969 / סע לאט, 1974 / הייתי פעם ילד, 1989 / האריה, היונה ותרנגולת כחולה, 1992 / יש בי אהבה, 1995
כל השנים דאג איינשטיין לשלב באלבומיו שירי אהבה, שגם אם נכתבו על ידי אחרים, כוונו אצלו לאלה שאהב: "כמה חם", "אני אוהב אותך היום", "הכניסיני תחת כנפך", "זו אותה האהבה", "אותך" ועוד. באופן חריג, על עטיפת "יש בי אהבה" מ-1995 הוא לא בחר בתמונה שלו או של שותפו ליצירה שם טוב לוי, אלא בצילום שצילמה אלונה, אשתו הראשונה, תוך כדי צילומי תוכנית הטלוויזיה "לול" בתחילת שנות ה-70. זהו דיוקנה של סימה אליהו, בת זוגו השנייה. גם אם זו לא העטיפה היפה ביותר שהתנוססה על אלבום שלו, היא מעידה על אהבתם.
בצעירותו, הוא לא היסס לחשוף גם את משפחתו הקרובה: בתו הבכורה ישובה על ברכיו עם הבובה זהובת השיער על עטיפת האלבום "פוזי", שהיה הכינוי שלה, ושניים מציוריה עיטרו אלבומים נוספים ("סע לאט" ו"האהבה פנים רבות לה"). הבן אמיר הופיע לצידו של האב על עטיפות "הייתי פעם ילד" ו"האריה, היונה ותרנגולת כחולה".
מתרפק על העבר ואוהב ארץ ישראל
ארץ ישראל הישנה והטובה, 1980-1973 / שירים, 1975 / קצת לקחת חזרה, 1996הרבה זמרים בחרו, בשלב מסוים בקריירה, לחזור לשירים הישנים שעליהם גדלו (אריק סיני, אסף אמדורסקי, מתי כספי ועוד), אבל איינשטיין לקח את הנושא ביתר רצינות: במשך חצי יובל הוציא סדרת אלבומים המוקדשת להוויה הישראלית, שהרבה ישראלים היו מעדיפים לדמיין שהיא באמת התרחשה. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", שהקליט עם הצ'רצ'ילים ב-1972 (למלים של יונתן גפן), לא רק היה השיר שפתח את אותה סדרת אלבומים; הוא סיכם אותה.
עטיפות האלבומים שעיצב טרטקובר לסדרה, שנחשבות עד היום ליצירות מופת, כללו פריטים היסטוריים, חלקם מהאוספים הפרטיים של המעצב ושל הזמר: כריכת אלבום תמונות ("ארץ ישראל הישנה והטובה חלק א'"), מעטפת דואר עם בול של "פלשתינה" (חלק ב'), לוח משחק המתאר את מפת הארץ (חלק ג'), תצלום משפחתי ישן ("שירים"), או ציור יפהפה של כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב, ריקה מאדם, כשמעליה מרחפים תפוזי ענק (חלק ד').
תל אביב – שאותה אהב איינשטיין יותר מכל מקום אחר - מככבת על עטיפות אלבומיו, ובדומה לכמיהתו ל"ארץ ישראל הישנה והטובה" והבלתי מושגת, גם העיר שבה נולד, חי ומת מייצגת חלום רחוק מהמציאות. גשר הירקון מופיע על עטיפת "שלישיית גשר הירקון", כמובן, והנחל עצמו מופיע בכמה משיריו ("תל אביב גדות הירקון 1950", "תל אביב גדות הירקון 1983"). ב"על גבול האור" מופיע איינשטיין הספורטאי הצעיר, קופץ לגובה במגרש התערוכה (שנהרס בינתיים) וברקע תחנת הכוח רדינג. זה היה אלבום שהוקדש למוישל'ה איש כסית, מקפה "כסית" ברחוב דיזנגוף – עוד מוסד תל אביבי שאיננו עוד.
באלבום שהוקדש לשירי סשה ארגוב הוצגה ככר דיזנגוף בגרסתה המקורית, עם מעגל התנועה והמזרקה מוקפת הדשא שהוחרבה שנים ספורות לפני יציאת האלבום. ב"פסק זמן" מופיעה תפאורה של בתי העיר הישנה וב"הייתי פעם ילד" משתעשע איינשטיין עם בנו בקצה סמטה אלמונית, כשהבן רוכב על פסל האריה. ב"קצת לקחת חזרה" נשלף מהאלבום המשפחתי תצלום המציג את אחד ממוסדות התרבות המשמעותיים שפעלו בתל אביב במחצית הראשונה של המאה העשרים: צריף החזרות של תיאטרון האוהל ברחוב הירקון, שם עבד אביו של אריק, השחקן יעקב איינשטיין.
להיות בבית
הוא אהב את ארץ ישראל, אהב לטייל בה ולשיר לה, אך בסופו של דבר אריק איינשטיין אהב להיות בבית ולאהבה הזו הוא הקדיש אלבום שלם. על העטיפה שאייר יורם לוקוב מוצג איינשטיין כשגבו מופנה אל הצייר והוא רוכן על שולחנו, אולי כותב שיר חדש. דלתות זכוכית פונות למרפסת וחושפות נוף עירוני ומהמשקוף משתלשל כלוב שבו כלוא התוכי יוסי – אותו תוכי שהופיע כבר על עטיפות אלבומים אחרים שהוציא בשנות השמונים (יושב על הגדר, שביר). אולי רק אז, בבית, הצליח איינשטיין - הודות למיקי גבריאלוב - למצוא למלות "השיר על התוכי יוסי" מאת אברהם חלפי את הלחן.
בעטיפה האחורית של "ישן וגם חדש" (1968) נכתב: "השירים שהוא שר הם למעשה נחלתו שלו ואיש לא ייטיב לבצעם ממנו, בין אם מדובר בשירים שנכתבו במיוחד עבורו או להיטים לועזיים שהוא תירגם בעצמו. זהו אריק איינשטיין, כפי שאתם מכירים אותו ואוהבים לשמוע אותו".
וכך גם ראינו אותו.
- מיכאל יעקובסון כתב את ערכי ויקיפדיה על אלבומיו של אריק איינשטיין
>> עוד על אריק איינשטיין, היפה והנכון של הסבנטיז
