טוב. אין לי איך לספר את זה בלי שזה יישמע מאוד דרמטי, אז הנה: אנחנו עוברים לכפר. באמת.
אחרי עשר שנים בדירה האהובה שלנו ויותר מ-20 שנה בתל אביב - למעשה, אחרי 41 שנים וחצי של מגורים ביישוב עירוני כלשהו - החלטנו (הוא, ואני בעקבותיו) לנסות את חווית החיים בטבע. כלומר, עד כמה קרוב לטבע שלא ממש רחוק מתל אביב. זה היה תהליך ארוך שהתחיל בפנטזיות קטנות בנסיעות לצפון, המשיך בשיחות על המרפסת והבטחות לכלב "כשיהיה לנו בית עם חצר", ואיכשהו נגמר בכך ששכרנו בית חלומות במרחק 40 דקות מהמשרדים שלנו, ויש חוזה ויש תאריך.
יש לי פחות משלושה חודשים, עד 1 באוגוסט, למצות את העיר עד תום, או לפחות את המגורים בה, ולהיפרד מהדירה שלנו. המחשבות, ההתרגשות, התהיות והחששות מלווים אותי כל יום, וגם כל הלילה למעשה, ולכן לא אנסה אפילו לדגום את הכל בפוסט הזה (כן, גם בגלל זה אני במוטיבציית-על לזרוק ולסדר). בואו רק נגיד שאני אחוזת התרגשות, חרדה, תזזית, סקרנות ובעיקר פליאה על זה שזה קורה. ברגעים אלו, למשל, הוגה הרעיון רושם את הילדים לבית הספר החדש ומחליף את הרישום בתעודת הזהות. ברררר.
אנחנו מתייחסים לזה כהרפתקה: נתחיל בשנה ונראה משם. הרפתקה שמאפשרת שינוי גדול, שינוי בתפיסה שלנו את עצמנו כמשפחה, כזוג, כיחידים. אמנם שנינו גדלנו ליד טבע בתוך ערים (שדה ענק בגבעתיים ויער גדול בירושלים), אבל מעולם לא גרנו ביישוב קטן, למשל. יש לי כל כך הרבה מחשבות, שלא יהיה לכם איך לחמוק מזה. אנחנו עוזבים מקום שהוא ממש איבר מגופי - הבית שלנו, אותו תכננתי עבור מי שהיינו לפני עשר שנים - ועוברים לבית שלא אנחנו בנינו, אבל כן בחרנו. והוא נפלא. ושכור.
כמו בדירות שכורות - אסור לנו לגעת בכלום, צריך לבקש רשות להכל, לשמור ולהחזיר קירות כמו שקיבלנו: לבן. אז תגידו - רק לפני שלושה שבועות שכנעת אותנו כמה חשוב ונהדרלצבוע קירות. את? לבן?? (את? לא בתל אביב??)
כשאני מתקשה להכיל את המשמעויות העמוקות של המעבר, אני מתמקדת באתגר הטכני הראשון שעומד בפני: איך להפוך בית לשלי בלי לגעת במעטפת שלו. כמובן שהדרישה ההתחלתית היתה בית שאפשר למזוג לתוכו אופי. כשהתחלתי להצטרף לסיורי בתים באזור כל כך נחרדתי מזוועות האייטיז שראיתי (רצפות שחורות, קירות שפריץ וחלונות אלומיניום חום אימתניים), שנרגעתי: הוא בחיים לא ימצא בית שאסכים לגור בו. והרי הוא יודע שזה סופר-חשוב לי, ושאני מאוד ביקורתית. פשוט אומר לא על כל מה שנראה, וכך יעברו להן שנים ונישאר בתל אביב.
והנה מצאנו בית שכמו יצא מהפנטזיות שלא ידעתי שיש לי: בית גדול אבל לא מדי, עם חצר מעלפת, ובפנים הכל נייטרלי. החדרים לא גדולים מדי, חדרי הרחצה לבנים לגמרי, המטבח לבן. הכל לבן. ועכשיו כל שנותר הוא להכניס את עצמנו פנימה, להוסיף צבע, ולקנות עוד כמה רהיטים כדי למלא בהם את החדרים (אנחנו משאירים מאחורינו בעיקר ארונות בנויים וארונות קיר). וזה בלי שאמרתי מילה על החצר (שתיים בעצם: שני דונם. אבל זה לפוסט אחר, אולי על גינון למתחילים ).
אחרי שיטוט בתמונות ובזכרונות-עבר הבנתי שדווקא בדירות שכורות יותר קל לנו להיות אמיצים, כשזה מגיע לעיצוב. עד שסוף סוף קונים בית נוספת לרוב איזו תחושת מחויבות מצמיתה: הכל חייב להיות מתאים, מכובד, יקר, "של גדולים". בדירות שכורות קל לנו יותר לנסוק עם נטיות לבנו, להדביק גלויות אהובות על הקירות, להשתולל עם צבעים וליצור הרכבים מעניינים מרהיטים קיימים, כאלו שאפילו אספנו ברחוב. כשמדובר בנכס ממיטב כספינו וכספי הבנק, אנחנו חושבים מיליון פעם על כל חור שנעשה בקיר וכל חפץ שנכניס פנימה. טעות.
בדיוק בגלל זה רבים מחברי ולקוחותי חיים שנים בבתים בלי תמונות על הקירות (אוקיי, גם לנו לקח שנים עד שרכשנו אחת באמת שווה), ואחד הדברים שאני הכי שמחה שעשיתי כשעיצבתי לנו את הבית, היה לשחזר את תחושת הכיף הפשוטה של "מה בא לי עכשיו". נצמדתי לכל אינסטינקט עיצובי שהיה לי ועצרתי את עצמי מחפירות נוסח "ומה אם יימאס עלי". ההחלטות המהירות היו הטובות ביותר, ועם השנים נוספו דברים בלי כבדות מרובה. עכשיו כשאני חושבת על זה, יש לדירה שלנו אופי קצת שכור.
בפוסט בבלוג הזה מתארת הצלמת לארה רוסיניול איך הוסיפה צבע למטבח עם כמה חפצים פשוטים מאיקאה. היא גם מתארת כמה רצתה להדביק טפטים, אך בהיותה שוכרת לא חשבה שכדאי. היא שמחה למצוא טפט שקל במיוחד להסרה והדביקה אותו בחדר השינה שלה. רק אחרי עוד מבט בתמונה אפשר להבחין ברצפה המכוערת של המטבח (אבל הי, יש לה מקרר מגניב של סמג!).
דניאל תומפסון המוכשרת, בעלת בלוג עם עיצוב שאפשר פשוט למות עליו, הובילה אותי אל הבית של ג'ולי אנסיו, צלמת מוכשרת, בפריז. היא אוספת פריטי וינטג' סקנדינביים (כמו שכולנו היינו רוצים) ויוצא לה מאוד יפה. הבית כמעט כולו לבן, ובכל זאת מלא כל-טוב צבע:
אז נכון, יש לה דירה פריזאית עם תקרות מפוסלות וקרשי רצפה לבנים, אבל החפצים עצמם כל כך מיוחדים ומלאי אופי וצבע, שלא משנה היכן תזרקו אותם - יש לכם את זה. חזרה לעניין הארונות: בעוד שבדירה הנוכחית שלנו יש מעט מקום והרבה ארונות בנויים, בבית החדש יש הרבה חדרים ומעט ארונות. אין לי ספק שיהיה צורך למצוא עוד קצת רהיטים: ארונות, מדפים ובעיקר שידות. את כל אלה אני מתכוונת לחפש באתר יד שניה או מסירה כלשהו, להוציא עליהם כמה שפחות ולהתחרע עליהם כמה שיותר. הרי כשאין מחויבות יש יותר יצירתיות: אפשר לצפות בנייר, להדביק טפט, להדביק בד, או פשוט לצבוע רהיטים כדי להכניס צבע מבלי לגעת בקירות:
תרזה מהבלוג (כן, עוד בלוגרית מוכשרת, יפה, עם טעם הורס ובטח אמא למופת) הכינה לילדים שלה את המדפים המקסימים האלו. בכלל, החדר משגע. בחדרי השינה וחדרי הרחצה אפשר כמובן לתת את הטון בעזרת טקסטיל (מצעים, וילונות, שטיחים) ותמונות. חלק אני מביאה מהבית וחלק נצטרך לחפש. אולי אחרי סידור הארון המדוקדק שלי אוכל גם אני לתלות כמה שמלות צבעוניות לתצוגה, כדי להפיג את לובן החדר הגדול.
בכלל, תובנה פשוטה היא שאם לא רוצים לצבוע קירות אפשר לצבוע רהיטים, ואם לא מדביקים טפטים על הקירות אפשר גם על הרהיטים.
אקדח סיכות. זה עוד דבר שאקנה לי לכבוד המעבר.
וכן, יש מצב שיהיו קצת קידוחים בקירות, אז מה? נסתום אותם יפה יפה כשנצא, או שנשלם עוד כמה מאות שקלים לבעל מקצוע ולא נצטרך לחשוש לתלות דברים על הקירות. תודו שכבר נהיה לכם חשק לקחת איזו מברשת ביד ולהתחיל לצפות ולהדביק. לי יש. עוד רהיטים משודרגים ומגניבים - בלוח הפינטרסט שלי.
כמו שאומרים - יש למה לצפות!