במעלה שער הגיא, בדרך לירושלים, הארץ מתחילה לבעור. דור הפייסבוק הבין שאולי במרחבים הווירטואלים הוא שולט!!!!!! - אבל במרחבי העולם האמיתי שולטים כוחות חזקים הרבה יותר. הצעירים, ואיתם שכבה רחבה יותר של אנשים שלא מצליחים לגמור את החודש, עזבו את המקלדת ויצאו לכיכר העיר להביע מחאה בצורה העתיקה והיעילה מכולן: הפגנה.
התפנית המפתיעה התרחשה כאשר דור הפייסבוק הבין שפייסבוק ושאר הרשתות החברתיות הם כלים וצינורות, ומחאה או מהפכה לא מתרחשות על הוול (כיכר העיר הווירטואלית), אלא בכיכר עצמה. תימצת את המחאה בצורה מדויקת בחור (שאני משער שהוא לא מעצב), שכתב על שלט שהכין בבית מילה אחת בטוש: התעוררנו!
כשהסתובבתי בין עשרות אלפי האנשים בהפגנה (תחושה מחזקת יש לומר), בלטה העובדה שהדבר היחיד שחסר למחאה החשובה הזאת הוא מסר ברור, צורה וצבע שההמון יוכל להתחבר אליו. ידידי ושכני לבלוגעודד בן-יהודה הבחין גם הוא שהמחאה זקוקה לעיצוב (כפי שהוא ניסח זאת). בעיני היא זקוקה למתקשרים חזותיים שיקחו את המחאה הזאת ויעניקו לה צורה ומסר ברורים, וחשוב יותר - תמיכה מהמקום שלמענו הם מבלים ארבע שנים באקדמיה לעיצוב.
יותר מכולנו, הסטודנטים הם האנשים שצריכים להיאבק על עתידם. לכן חשבתי לעצמי שיהיה טבעי לחפש ולראות מה חושבים מתקשרי העתיד בנוגע לסוגיות הבוערות.
מגדל השן
שיטוט בתערוכת הגמר של המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עורר תחושה שהסטודנטים מנותקים ממה שקורה בחוץ ונמצאים בבועה משלהם. רוב רובן של העבודות היו אישיות: חקר היחסים עם ההורים, מיתוג לתיאטרון, ספר ילדים ושלל מחוות למהפכנים אמיתיים, כמו עמוס קינן וניסים אלוני, שכל אחד מהם הפך את מקצועו לכלי התנגחות והבעת דעה.אני מודע לכך שלא כל מי שהולך לללמוד עיצוב גרפי או תקשורת חזותית (כפי שקוראים לזה היום) הוא מהפכן בנשמתו, אבל אני כן מצפה שהסטודנטים הללו יקחו את הכלים שקיבלו וירתמו את כישרונם למטרות חשובות שכאלה.
הסטודנט עדי טקו העלה בלוג, שבו הגיב מדי יום לאירוע אקטואלי, בצורה חזותית. בטכניקה של פוטומונטאז' הוא יצר דימויים מטרידים ומעוררי מחשבה על האירועים הללו. כל דימוי ניתן להורדה ולהדפסה ביתית בשלל פורמטים, כלומר - הוא נתן לצופים כלים ומדיות להפצה של המסרים הלאה, מהבלוג למרחב האמיתי. יפה!
הסטודנטים גיל בלימן ולירון לוסקי השכילו להבין את תפקידו של המתקשר החזותי בימינו, דרך תחום שקרנו עולה ככל שהרעש והאינפורמציה המקיפים אותנו גוברים - אינפוגרפיקה. בפשטות נאמר שהתחום מתרגם ויזואלית עובדות והררי מידע ומתמצת אותם למסר חזותי, שהקורא או הצופה יבינו באופן ברור ומיידי.
צמד הסטודנטים ברר בין אלפי מלים ותוכניות שלא אומרות דבר לציבור הרחב, ותירגם אותן בכישרון רב לשלוש אופציות בנוגע לעתידה של כיכר דיזנגוף המיתולוגית. הסרט שיצרו (וואו ויזואלי בפני עצמו) מנגיש ומחדד בצורה חוויתית את הנתונים. כך הפכו את אזרחי העיר והארץ לציבור שיש לקחת את רצונו ואת בחירותיו באופן רציני.
הסטודנט אורי חסון בחר באוטופיה מסוג אחר: מיתוג של אולימפיאדת ירושלים 2020. חסון בחר ברעיון שעל פניו נראה מופרך (בערך כמו קיום אולימפיאדה במאדים), ובאמצעות המיתוג הפך אותו למשהו שאנחנו מסוגלים לדמיין.
עומר געש הוכיח שליטה והבנה בטיפוגרפיה בבואו ליצור תדמית כוללת לתיאטרון ירושלים: הוא הצליח ליצור מסגרת ברורה למציגים בתיאטרון, בצורה שלא תשעמם אחרי הפעם הראשונה שרואים את הגריד. כל מציג מקבל את הכבוד המגיע לו, והמוסד מצליח לשמור על נראות ושפה ברורה וקלה לזיהוי.
לסיכום אומר שמיקומה המבודד של בצלאל בראש הר הצופים הכניס את הסטודנטים למגדל שן פיזי ומחשבתי. חמור מכך - הוא ניתק אותם מהדופק של המהפכה העומדת בפתח. חבל, כי צריכים אותם.
התחנה הבאה: שנקר.
