בשנים האחרונות שמו של עומר ארבל מופיע שוב ושוב במגזינים בינלאומיים ובהכרזות על פרסים נחשבים, ונדמה שהוא מלהטט באותה קלות ובאותו כישרון בעולם העיצוב ובעולם האדריכלות.
העבודות שלו מסקרנות, וכך גם שמו, הישראלי כל כך. בין אירועי שבוע העיצוב במילאנו השנה הצלחנו להיפגש איתו לראיון קצר.
ארבל אכן נולד בירושלים, אבל כשהיה בן שמונה עבר עם הוריו לוונקובר, קנדה. שם גם ממוקם המשרד שלו OAO, המוגדר באתר הבית שלו כ"פעיל במה שמוגדר מסורתית כאדריכלות, עיצוב תעשייתי, אומנות וחקר חומרים. אנחנו מרגישים מאוד בנוח באזורים המשיקים ביניהם".
ארבל, בן 35, למד אדריכלות באוניברסיטת ווטרלו ובברצלונה. ב-2003 נבחר על ידי המגזין הבריטי Wallpaper כאחד מ-15 הצעירים המבטיחים בדורו. אחד הכיסאות שעיצב הפך לפריט לאספנים ונמצא באוספים של מוזיאונים נחשבים.
הוא זכה בפרסים לא מעטים, כולל פרס ה"רד דוט" היוקרתי. ב-2010 נבחר לעצב את המדליות של המשחקים האולימפיים בוונקובר ואחד משני הבתים שבנה מככב במגזיני העיצוב והאדריכלות בחודשים האחרונים. מלבד המשרד שבבעלותו הוא שותף ומנהל אמנותי בחברת העיצוב Bocci.
השנה, במילאנו, הציג קולקציה שלמה בחדר השחור בגלריה "רוזאנה אורלנדי". כשנפגשנו איתו שם שמח לדבר עברית, אבל כשעברנו לדיבורים מקצועיים התנצל ועבר לאנגלית.
אז מה אתה - אדריכל, מעצב, פסל?
"למדתי אדריכלות ודמיינתי חיים של אדריכל, אבל מהר מאוד הבנתי שהגישה שלי לאדריכלות היא דרך אובייקטים, דרך עשייה של דברים עם הידיים. כששואלים אותי אני אומר שאני אדריכל, אבל בחמישים השנים האחרונות האדריכלות איבדה הרבה מכוחה. דברים שאדריכלים נהגו לעשות נעשים היום על ידי בעלי מקצוע אחרים, כמו מעצבים תעשייתיים, מעצבי נוף ומעצבים אורבניים. אני חושב שזה מצער מאוד ובעייתי".
למה זה קרה, לדעתך?"בכל התחומים היום אנשים הופכים הרבה יותר ספציפיים, מומחים. איש הרנסנס או איש האשכולות הם חיה נכחדת. אני הייתי רוצה להתייחס אל עצמי כאל אדריכל באוהאוסי, זכר לתקופה שבה אדריכלים היו מעורבים בהרבה מאוד תחומים נוספים".
במשך שנים נחשבת למעצב תאורה, אבל למעשה אתה עוסק בהרבה תחומים.
"הגעתי לתאורה, כמו לתחומים אחרים, במקרה. עיצבתי מנורה שמאוד הצליחה - הביקורת שיבחה אותה והיא גם נמכרה היטב. ואם אתה עושה משהו אחד נכון אנשים בטוחים שאתה מומחה לתחום ומבקשים ממך עוד ועוד. אז במשך השנים האחרונות עיצבתי הרבה גופי תאורה. גם את גוף התאורה הירוק בכניסה לגלריה רוזאנה אורלנדי עיצבתי. בשנה שעברה הצגתי כאן חלק קטן מהעבודה והשנה אורלנדי ביקשה גוף גדול יותר ושאלה מה עוד יש לי להציג. הראיתי לה את "הפסלים" האלה (סדרה מספר 19. מ"ד) והיא הציעה את החדר השחור שתמיד רציתי".
המנורה היא ללא ספק פונקציונלית, אבל מהם הפסלים האלה - שולחנות, מגשים?
"הם לא יכולים להיות מגשים כי הם כבדים מדי. המוצגים האלה הם לא פונקציונליים, הם תוצר של מחקר חומרים ותהליכים. אדריכלים ומעצבים עכשוויים נשבים בעיסוק בצורה. הם הופכים לכפייתיים בזה. אבל צורה נולדת בדמיונו של היוצר. מה באמת הופך אותה לבעלת משמעות? אני עדיין תוהה לגבי זה. ההחלטה הצורנית היחידה שלי היתה ליצור כאן עיגול. כל היתר היה תוצר של תהליך העשייה. סדרה מספר 19 עשויה ממאה אחוז נחושת ממוחזרת. כל יחידה נושאת לא רק מספר ותאריך, אלא גם את משקלה בנחושת. התמחור שלה, אגב, לוקח בחשבון את ערך הנחושת באותו יום בשוק".
צפו בווידאו המתאר את תהליך העבודה על סדרה 19:
זה המקום לומר שעומר ארבל אינו נותן שמות לעבודות שלו, אלא ממספר אותן במספרים עוקבים. ההחלטה הזו מעניקה לכל הפרויקטים שלו אותה מידה של חשיבות. מנורה, כיסא או בניין – לכולם מספר שאינו אומר דבר ומאפשר לנו לעסוק במהות ולא בצורה.
פרויקט מספר 23.2, למשל, הוא בית פוטוריסטי שבנה ארבל ב-White Rock, עיר חוף דרומית לוונקובר. לתכנון הבית היפהפה ויוצא הדופן הזה - ביתו של סוחר ממתקים קנדי - קדמו רק שלושה קווים מנחים: שכל החללים הפנימיים יהיו מחוברים לחיצוניים, שהוא לא יתנשא מעל לקומה אחת, ושייעשה בו שימוש בקורות עץ ישנות שניצלו ממחסנים שנשרפו בסביבה.
התוצאה המרהיבה כוללת דלתות אקורדיון עשויות זכוכית, שכמו נעלמות עם פתיחתן, לרצף מושלם בין הפנים לחוץ. מעליהן מתנוסס גג שנראה כמו אוריגמי מקופל. המראה המיוחד שלו נובע מההחלטה של ארבל לא לנסר או לשייף את קורות העץ המיוחדות. הבית יוצא דופן ועם זאת נטמע לגמרי בסביבה.
האם אתה ממשיך דרכם של אדריכלים קנדיים? מה קורה שם בכלל באדריכלות?
"מעט מאוד. קנדה היא ארץ מאוד יפה ומאוד שלווה, אבל קורה בה מעט מאוד. המורה הרוחני שלי היה דווקא קטאלאני - האדריכל Enrico Mirrales, שאצלו התמחיתי בברצלונה. לצערי הוא מת צעיר מאוד (בן 45), בשיא הקריירה שלו, אבל לשמחתי זכיתי להיות בין אחרוני התלמידים שלו".
עבדת פעם בישראל?
"לא, והייתי שמח מאוד".
