במהלך כל השבוע האחרון הביטו אלינו מהשער של מגזין טיים אאוט תל אביב פניה של דפני ליף, האישה שמאחורי עיר האוהלים בשדרות רוטשילד. את רוב השער תפס מבטה הירוק והכבד, ומסביב נראו קצת פנים נטולות איפור, קצת פוני גזור ביד חופשית. פנים נשיות נוספות של המאבק הזה, הקורא לחיים טובים והגיוניים יותר לאזרחי ישראל, הן של סתיו שפיר, אותה הג'ינג'ית שרק לפני כחודש הובילה כאן, ב-Xnet, מיני-מהפכה נוספת בגזרה הרבה יותר אזוטרית – זו של הסרת שיער.
ככה זה בימים שניחוח המחאה נישא באוויר, יש מקום להפגנה ולא חשוב על מה.
הבחורות הצעירות האלה, שספק אם ערוץ העוסק בתסרוקות ואיפור מוקפד הוא הבמה הטבעית שלהן, מובילות את המאבק החברתי הכי לוהט במדינה כרגע ופניהן מתנוססות בגאון בכלי התקשורת. כשחושבים על זה, בישראל, רוח מהפכנית וליפסטיק מעולם לא הלכו יחד, אבל האם הפן בשיער הוא אכן אויבה של המחאה הנשית?
נתחיל בזה שנשים העומדות במרכזו של מאבק חברתי או פוליטי הן מצרך די נדיר אצלנו. האחרונה שעדיין מהדהדת בזיכרון היא ויקי כנפו. האם החד הורית ממצפה רמון שהובילה ב-2003 את צעדת המחאה הגדולה נכנסה לפנתיאון הישראלי כשפניה חרושות קמטים, שורשיה הכהים מאיימים להשתלט על הבלונד, וחולצת הטריקו הלבנה שלה מתנופפת ברוח ונצרבת בשמש של כבישי ישראל.
כתוכנית מגירה, אפשר לקחת כדוגמה גם את התסרוקת הבלתי מוגדרת והמשקפיים המתכתיים של חברת הכנסת חנין זועבי. ואולי אפשר היה להמשיך ולגרד עוד כמה דוגמאות, אבל השורה התחתונה כבר די ברורה: בישראל כמו בישראל, כשאת רוצה להיות הפרזנטורית הרשמית של עוולה חברתית, מן הראוי שלא תציגי חזות בריאה עם סומק בלחיים או שבעה מקרם עיניים ורימל. המציאות קשה ומוטב שתהיה ניכרת גם בפנייך.
בספר Who’s Hair, שהתפרסם לפני חודשיים בהוצאת Laurence King, טוענת המאיירת כריסטין כריסטופורוששיערו של האדם הוא אחת הבמות הבולטות להצהרה משמעותית על אישיותו. מבט על דמויותיהן של נשים בלב מהפכות ומחאות בהיסטוריה העולמית מגלה כי גם המורדות הכירו בעובדה הזאת והשתמשו בה. הן אולי לא דגלו בשיטת הטרנינג והעיגולים השחורים מתחת לעיניים, אבל בהחלט לא היססו להשתמש בנתוניהן הפיזיים כשלטי הפגנה מרצדים שאומרים הכול במבט מהיר אחד.
תמיד אישה
הדוגמה העתיקה ביותר היא ככל הנראה ז'אן ד'ארק, בת איכרים שהפכה לסמל תרבות פופולרית. ד'ארק, שהובילה את צרפת למספר קרבות למען שחרורה מהמשטר האנגלי, מצוירת בחלק מהמקורות עם שיער ארוך, אך בכל ההצגות והסרטים המבוססים על דמותה, לרבות בזה משנת 1999 בכיכובה של מילה ג'ובוביץ', שערה קצר באופן לא אופייני לנשות התקופה.
התספורת הקצוצה והמתריסה הפכה לחלק בלתי נפרד מהאימג' המיוסר של ד'ארק, שנשרפה על מוקד בהיותה בת 19 בלבד. ד'ארק האישה הפכה משנית לד'ארק הסמל האנדרוגיני לחופש ולדבקות במטרה. באופן אירוני, מראה נוסף שמקושר להמהפכה הצרפתית ולחופש הוא דווקא זה של אישה חשופת חזה ושופעת שאוחזת בדגל, ביצירה הקלאסית של יוג'ין דה לקרואה משנת 1830, Liberty Leading The People.
שנים רבות מאוחר יותר, בעידן בו הטלוויזיה תפסה תאוצה, קשה היה לפספס את האפרו האימתני של אנג'לה דיוויס, לוחמת למען זכויותיהם של שחורים בארצות הברית של שנות ה-70, ופעילה רדיקלית בארגון הפנתרים השחורים דאז. דקיקה ושברירית, דיוויס (שעברה זה מכבר לתלתלים רכים) נחרטה בתודעה הקולקטיבית כעיגול שחור ומושלם של זעם ומחאה, שבמרכזו פנים מעודנות.
ובדיוק כמו שהפריזורה של דיוויס היתה לשיא האפרו-אמריקאיות הסטריאוטיפית, כך תסרוקתה המוקפדת של אווה פרון הארגנטינאית הפכה לסמל של אולטרה-נשיות חזקה ומובילה. פרון, שנפטרה בגיל 33 ממחלת הסרטן, הספיקה בחייה הקצרים לכהן כשרה בממשלתו של בעלה, להקים כמה ארגוני צדקה ולהנהיג בארצה את תנועת הסופרג'יסטיות, המבקשת זכות הצבעה לנשים.
העיצוב החלק והנוקשה של שיערה והאיפור המדוקדק שהיה תמיד במקומו, התבססו על מראן של הסופרג'יסטיות הראשונות בסוף המאה ה-19, שסברו כי זכותה של האישה להצביע גם כשלראשה מגדל גבוה ותפוח ותווי פניה מודגשים. אין ספק, במחאה של פרון הנשיות היוותה אמירה חשובה וקיבלה ביטוי בולט במראה החיצוני.
בעשור האחרון נראה שדווקא היעדר נפח, צבע או סימני היכר בולטים הם האמירה העיקרית שנשים לוחמניות מעדיפות לאמץ. לא תמיד הבחירה הזו מסתדרת עם ציפיות העם: כך למשל, כשאונג סאן סו צ'י, ראש האופוזיציה בבורמה שבילתה שנים במעצר בית מטעם השלטון, שוחררה סוף סוף בשנה שעברה, העולם הופתע קלות. את מקומה של האישה הצבעונית עם הצלליות והאודם, שצוירה לאורך השנים על פלקטים הקוראים לשחרורה, החליפה דמות חיוורת וצנועה עם שיער אסוף, נעדרת מן האפקטים שהצמיד לה הציבור.
גם מי שכונתה "מלכת העבריינים", הלוחמת למען העניים והנדכאים פולאן דווי, שפעלה בהודו בשנות ה-80 וה-90, הסתפקה לרוב בשיער אסוף ופירסינג מינימלי, בזמן שפוסטרים וסרטים הודיים ציידו אותה בצעיפי ראש מאיימים וצלליות דרמטיות.
הניסיון מלמד, אם כך, שבין אם השאיפה היא להיות קנבס ריק ומשני למסר ובין אם היא להעצים את הכריזמה וליצור לוק מעורר הזדהות, בזירה בה נבנות אג'נדות גדולות באמת, הכול אפשרי. אפשר להפוך לסמל פמיניסטי עם ליפסטיק אדום ותסרוקת גבוהה, או לסרב לשתף פעולה עם הנורמות הקיימות ולהפגין ללא חזייה. איזו העדפה מסתתרת בשיער המתנופף של דפני וחברותיה, והאם היא חזקה מספיק כדי להישאר בלתי נשכחת?
