בפעם הראשונה בחיי הבוגרים בה יצאתי לרחוב בשמלה קצרצרה ורגליים שעירות, הייתי גאה. הנה אני, סוף סוף, אישה של המאה ה-21. יודעת שאני יכולה ללבוש מה שמתחשק לי, להיות אסטרונאוטית, להתחרות על כיסא בממשלה, לערוך את הניו יורק טיימס,
להסתובב ברחוב בחושך, להיות סטרייטית, להיות לסבית, לחיות בקומונה, לא להתחתן לעולם. בנות דורי כבר יודעות לנתח מוח, לשבט בעלי חיים, להוריד את מחירי הקוטג' בלי לצאת מהפייסבוק ולמצוא סקס מזדמן באייפון לפי מד-קילומטר: אבל ללכת עם גופיה ושערות בבית השחי? זה לא.
תולשת לצלילי המקהלה
גם אני, כמה שנים לאחר אותה חוויה מוצלחת, חזרתי להכאיב לעצמי עם שעווה רותחת למען החברה האנושית. אני מחממת את השעווה במיקרו ופורסת את רצועות הבד בטקסיות. קופסת הפלסטיק הדביקה כבר רותחת, רגליי מתוחות לרווחה בתנוחה שמתפללת לעשות את העניין פחות כואב. אבל זה כואב – לעיתים נפלטת צעקה – וכמעט מפליא אותי שאין סביבי איזה שבט אינדיאני לחיזוק הנפש בריטואל ההתבגרות הזה או, לחילופין, מקהלת ליווי קתולית לעינויי אינקוויזיציה.
כל הכבוד לך, באמת
הטיול ההוא עם השמלה התקיים בפארק הירקון. התהלכתי לצד בן זוגי-היקר-לשעבר, שלא היה מבחין בשיערות על רגליי גם אם היו סגולות ויורקות אש. מי שכן הבחינו בהן היו החברות שלי, שפגשו אותנו בדרך. "אוי וויי", קראה אחת מהן כשמבט חטוף שלה פגש במקרה את הפרווה הבהירה שעל רגליי. "מה?", שאלתי בתמימות, מתעלמת. "לא, הממ, כל הכבוד, כאילו, כל הכבוד. יופי", (אמרה, הביטה שוב, השתתקה). עם השנים, שמתי לב שהכפייה הזו לא מגיעה בהכרח מצד הגברים שהכרתי. הבעיה היא בנו, הנשים. זה בדיוק כמו הניסיון להוריד את מחירי הקוטג': אם כל הבחורות ילכו בחוצות עם שיער גוף (לא יקנו קוטג'), בסופו של דבר, מודל היופי שלנו ישתנה. וגם אם לא כל הבחורות יעשו זאת, אבל לפחות לא יבקרו זאת בחומרה שכזו – שלא לומר, בהלה – גם אז יהיה אחרת.
אנחנו יושבות בסלון, ואחת הבנות מספרת שעוד מעט יש לה דייט שנקבע ברגע האחרון, אבל היא יודעת שלא יקרה כלום כי לא הורידה שערות. היא לעולם לא תתפשט לפני הבחור כשפרוונת עליזה מעטרת את רגליה. גם לא בחושך. חברה אחרת הציגה לפנינו את ידיה הזוהרות, מסבירה בהתנצלות שהיא באמת שעירה, אין מנוס מלהוריד. ויש את הים, הו, הים. והימים האלה שאנחנו נורא רוצות ללכת לשחות, ואופס, לא הורדנו שערות, ועל כן גם לא נוריד מכנסיים, ויש חוקים של מי יכול לראות ולמי אסור: ליד ידידים טובים מותר להתהלך עם שערות באורך בינוני, אך לעולם לא בקרבת דייט פוטנציאלי. ליד חברות – כמעט תמיד, בתנאי שמוסיפים משפט דוגמת "יו, אתן לא מאמינות כמה שיער יש לי, אני כזה חורף". אלה החוקים שלנו, לא שלהם. אנחנו ממציאות אותם בכל יום מחדש. אין אף אחד בעולם שיכול לגרום לנו להפסיק, מלבדנו. תארו לכם סדרת שלטי חוצות עם דוגמניות יפהפיות – שיש להן שערות בבית השחי. בעשרת השלטים הראשונים תצחקו. בעשירייה הבאה תגידו שזה מוזר. אבל אחרי 30, 40 כאלה – וביום ממוצע אנחנו רואות יותר – אתן תתרגלו. האישה החזקה האמיתית היא לא זו שרצה למשרד בבוקר ונאבקת עם פיתוח קריירה לצד גידול ילדים חכמים. אישה חזקה היא אחת שיודעת להיראות נפלא גם עם מלא שיער בבית השחי. ועכשיו תסלחו לי, אני הולכת לחפש חצאית קצרה וגופייה.
