"זה בית אוטוביוגרפי", מגדירה היוצרת הרב-תחומית נעה בר-לב דוידור את הבית שבנתה יחד עם בעלה יובל במושב אביחיל, הממוקם צפונית לנתניה, לפני כמעט חצי יובל. בר-לב דוידור מתרעמת כשמנסים להכניס אותה למשבצת. היא מעצבת אופנה במיל', אדריכלית פנים, אמנית, מעצבת מוצר וסביבת חיים. או במילה אחת: בילונגינג – חלל העיצוב שהקימה בכפר ויתקין ומכיל את כלל אהבותיה, לא בהכרח בסדר היררכי. את דרכה בשדה העיצוב החלה כמעצבת אופנה בוגרת המחלקה בשנקר, אליה חזרה כדי ללמד. בין תלמידיה נמצאים בוגרים שעשו חיל בארץ ומחוצה לה: רונן חן, רונן לוין, אלון סימן טוב, צורי גואטה. לאחר מכן נדדה עם משפחתה בין יפן לארצות הברית, חזרה ליפו ומשם לאביחיל, שם קבעה את ביתה.
הבית של משפחת בר-לב דוידור עוטף את המבקר בתחושה מחבקת. מרגישים בו מיד בנוח, פועל יוצא של הצבעוניות השקטה והאחידה שמאפשרת רוגע נפשי, ושכבות הטקסטיל בסלון שעושות חשק להתכרבל עד שבעלת הבית תסיים להתקין את ארוחת הצהריים מתוך מטבח השוק העשיר, עם ירקות המונחים בכלי קרמיקה בעיצובה.
"בתים טובים הם בתים שנותנים ביטוי אמיתי להתנהלות המשפחה, לגישות של האדם, לצרכיו: האנרגטיים, התובנות שהוא לקח לעצמו, אבל בעיקר אני חושבת שבתים צריכים לעמוד במבחן הזמן", היא מסבירה את תהליך עיצוב הבית, תהליך שהיא עוברת גם עם לקוחות שמבקשים ממנה לעצב עבורם בית. "אני חושבת שאנשים צריכים לצאת מהקטע שבית הוא כרטיס ביקור. צאו מזה, יש לכם אוספים, סגנון, אישיות, תתחברו אליהם".
המעבר מעיצוב אופנה בלבדי לעיצוב רב-תחומי הוא לא רק מעבר בין דיסציפלינות וחומרים, אלא טרנספורמציה חשיבתית. "לא רציתי יותר להתבטא באופנה. מאסתי בעולם הזה. לא עניין אותי לנסוע לפריז ולהתאהב בבגדים טרנדיים לעוד שנתיים. אלה רומנים קצרים, סטוצים. אופנה צריכה לרגש אותך, אז אני מוכנה לקבל את זה במקומות כמו ברים או מועדונים, מקומות מתחלפים", היא אומרת, "עניין אותי ליצור מוצר על זמני, משהו עם אחריות. אני אוהבת את הביטחון כשאתה מגיע למקום ואתה מקבל אותם דברים".
אז גם החלה לחזק ערכים של קיימות: חומרים טבעיים, חפצים ממוחזרים, גידול ירקות ביתי, אכילה של מזון עונתי ועוד. "קיימות זה לא רק לעבוד עם ממוחזר או משומש", היא מבהירה. "הרבה מהחלקים והחפצים בבית הם מפירוקים. הבית נולד סביב דלתות שפירקנו מתוך בית מירושלים; ובבילונגינג, כ-80 אחוז מהחומרים הם ממוחזרים, כולל מתוך תהליכים בסטודיו".
"לצערי, אנשים הפכו לקורבנות של עיצוב פנים ואופנה. מחליפים ספה כל דקה. כמעצבים, יש לנו אחריות גדולה לעשות דברים לטווח הרחוק, גם בנראות שלהם. וזה קלאסי. לשאוף לזה. זה לא התאהבות – זאת אהבה", היא אומרת. "איפה זה פוגש אותי? יש לנו בבילונגינג את אותה ספה ארבע שנים. דגם אחד, בד אחד. זאת הספה. זאת האמירה שלי: היא פונקציונלית, סופר מפנקת ומכבסים אותה ביד. היא כבר עברה כביסות. ועצם זה שאני לא מחליפה אותה – זאת האמירה. אתה קונה ספה לחיים. אני מאמינה שבית ואובייקטים זה אנרגיה, ויש חשיבות מאוד גדולה למה שאתה בוחר להכניס הביתה. בית זה תכסית שלך".
הנכס: 280 מ"ר בנוי בארבעה מפלסים על שטח של 580 מ"ר.
השכונה: מושב אביחיל, מועצה אזורית עמק חפר.
הדיירים: נעה בר-לב דוידור, 62; יובל דוידור, 59, יזם. הילדים רומי, 28, ותומר, 24, מתגוררים מחוץ לבית אך מגיעים לבקר באופן תכוף.
ותק בבית: 24 שנים.
מי עיצב את הבית? "את הבית התחלתי לעצב לבד. לא למדתי עיצוב פנים בצורה מסודרת, אבל יש לי הבנה מאוד עמוקה בחומרים, לא משנה אם זה טקסטיל, אבן, ברזל או עץ. הברכה השנייה שיש לי היא עניין של הרמוניה, שהעיצוב יהיה מנומק. לא לעשות כדי לעשות, אלא זה צריך לבוא עם נימוק. הבחירה בעולם הקיימות וחומרים טבעיים זה נימוק אחד, לדוגמה. כשעשיתי את הספה שלנו בבילונגינג, כבר לא עניין אותי לעשות בגדים, אבל אז כשהיתה ספה, שאלתי את עצמי מה תלבש המארחת. אז עשיתי קימונו מפשתן, מכנסי שרוך, שרוולונים, וזה היה הנימוק שלי לעשות בגדים. ולא אופנה. כי זה לא רק timeless – זה ageless. גם תמרה יובל ג'ונס (המעצבת וחברה קרובה של בר-לב דוידור, ילידת 1945, א"י) לובשת וגם לקוחה בת 90 וגם לקוחה בת 24. וגם היו מספר גברים שרכשו אותם".
מה היה חשוב לך במיוחד בעיצוב הבית? "שהבית ישקף ויבטא אותנו כזוג וכמשפחה, על כל הצרכים הפונקציונליים, הרגשיים והאנרגטיים שלנו. הסגנון נולד מהפונקציות האלה ולא ההפך. הביטוי שלהם מתממש בחלל, בטריטוריות ובקשר ביניהן. בבחירות החומריות, בגוונים, בחיבורים. עם זאת, זה בית נושם: לאורך השנים הוספנו דברים, אבל העיצוב הראשוני עמד במבחן הזמן. זה לא שלפעמים אני לא רוצה לשנות, אבל בגדול, אני חושבת שבית צריך להתפתח עם האנשים שחיים בו".
איך את מתלבשת בבית? "אני מחליפה בגדים מיד כשאני נכנסת הביתה: יחפה, בגדים נעימים, רכים, רפויים. תמיד בחומרים טבעיים כמו כותנה ופשתן. אני מרבה ללבוש מכנסי פשתן עם שרוך, למעשה 'גרה בהם', וחולצת טי".
מה הפינה האהובה עלייך? "הכורסה שבה אני מצולמת בסלון. אני אוהבת לשבת ולבהות. בכלל, כשיש לי זמן אני אוהבת לבהות, פשוט לבהות, להביט במרפסת".
היכן את נוהגת להירגע בבית? "בסלון, שאין בו טלוויזיה".
היכן את נוהגת לשתות את הקפה בבוקר? "יובל מביא לי למיטה מים פושרים עם לימון. אחר כך אני שותה את הקפה הראשון בדרך לעבודה".
עד כמה הבית משקף את אישיותך? "מכיוון שהרבה מאוד דברים בבית עשינו וביצענו ממש במו ידינו, אני מניחה שהמהלך הזה יצק בבית אותנו, תרתי משמע. מה שנקרא, אישיות. אנחנו משפחה 'פרויקטורית' וזה נוכח מאוד בבית. אני חושבת שיש הלימה מאוד עמוקה בין הבית הרגשי, הפנימי, לבין הבית הפיזי על כל מרכיביו. העדכונים במשך השנים נעשו בקטנה וכתגובה לצרכים שהשתנו כשהילדים גדלו או צרכים חדשים שנולדו. בגדול, הבית כמיכל מטאפורי וממשי הוא אותו בית, בית אוטוביוגרפי".
האם יש לך חדר ארונות? "יש לי Walk in Closet ואני מעדיפה תמיד שאחסון הבגדים לא יהיה בטריטוריה של חדר השינה עצמו. בשנים האחרונות אני ממעטת לרכוש בגדים חדשים. כבר מזמן פג לי הקסם מלשנות, להחליף, להתעדכן, להתחפש. בגדול, אני אוהבת להתלבש נוח מאוד בגוונים של שחור, פחם, לבן, חאקי, חמאה, זית וחיטה. יש לי הרבה בגדים 'ותיקים' שאני משחקת איתם. בנוסף, אני אוהדת וינטג', יש לי אוסף מרגש של קימונו עתיקים מפשתן באריגה ידנית וצביעת אינדיגו מיפן ואוסף בגדים ונעליים של המותג הבלגי-צרפתי Closed של המעצבים ובני זוג מריטה ופרנסואה ז'ירבו. וכמובן, מרבה ללבוש בילונגינג".
על מה את מעדיפה לבזבז יותר: כלי בית ורהיטים או בגדים ואביזרי אופנה? "על חומרי גלם לעבודות אמנות, לפרויקטים, להשראה. על טקסטילים עתיקים שמספרים סיפור ונושאים גאוות קראפט וזיכרון. על ספרי אמנות ועל נסיעות לחו"ל".
ומה גילינו בווילה הצבעונית של ליאור בן בשט וקרלוס סיני דוד?
