את תקופת הסגר העבירה סיגל סבן-בלילה כשהיא בחל"ת, סגורה בביתה, והקולות המדכאים שעלו מהטלוויזיה שטפו את תודעתה. "היו אנרגיות נמוכות, והזדהיתי עם כל מה שקורה", היא נזכרת. "לא הצלחתי לשים חומה ביני לבין המצב, וזה הגיע לתחושה שממש בא לי לצעוק: 'אנחנו כוח, בואו נעזור זה לזה, כולנו יחד'".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
ב-30 ביוני, אחרי שלושה חודשים בבית, החליטה להוציא את זעקתה החוצה. "אני שומעת על כל מה שקורה, והלב נחמץ. שאלתי את עצמי מה צריך לעשות, והתשובה שקיבלתי הייתה הבנה שאלוהים שלח לנו את הקורונה. המשמעות של המילה 'קורונה' היא כתר, וכל אחד יכול להיות מלך או מלכה בתוך הדבר הזה. מה שמלך ומלכה צריכים לעשות זה לדאוג לאחרים, לקום ולעשות צדק. החלטתי לעשות את זה באמצעות פוסט".
הפוסט שפרסמה זכה ליותר מ-600 שיתופים. "דמיינו לכם שפעם בשבוע 1,000 אנשים שולחים עשרה שקלים לאדם או למשפחה, והחשבון פשוט: הועברו עשרת אלפים שקל למישהו שלא היה לו אוויר לנשימה", כתבה סבן-בלילה. בעקבות הפוסט נפתחה קבוצה שמונה כיום קרוב ל-7,000 אנשים, ונוצר מיזם, "1,000 כמוני" שמו, שמדי שבוע, לפי כמות הכסף שנאספת, נותן מענקים בסך עשרת אלפים שקל למשפחות שנקלעו לקשיים כלכליים בעקבות משבר הקורונה. "אני מאמינה שאנחנו בעולם הזה משמשים כצינורות כדי להעביר דברים הלאה", אומרת סבן-בלילה. "שום דבר לא צריך להישאר עומד. מים עומדים זה מוות, וככה גם כלכלה. אז מעבירים הלאה ועוזרים למישהו להרים את הראש מעל המים".
צפו באחד הסרטונים הראשונים שהיא העלתה לאחר הקמת המיזם:
פתאום אין כסף
סיגל סבן-בלילה, בת 48 מהיישוב להבים שבדרום, היא אמם של אורי (16) והילה (15) ואשתו של ד"ר איציק בלילה, מרצה להנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון. ב-20 השנים האחרונות גם היא עובדת באוניברסיטה, כממונה על ארגון הבוגרים שלה, אחרי שעשתה בה תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון ותארים שניים ביישוב סכסוכים ובמינהל מדיניות ציבורית. היא נולדה וגדלה בבאר שבע, והחיבור העז שלה לקשיים הכלכליים שפוקדים אנשים רבים עכשיו, נובע בין היתר מזיכרונות הילדות שלה. "אני יודעת מה זה כשאין", היא אומרת. "אבא שלי היה אינסטלטור, אמא הייתה עקרת בית, ואני זוכרת טוב מאוד את התנודות הכלכליות, שנבעו בין השאר מהעובדה שאבא שלי היה עצמאי: היו תקופות שהיה כסף, והיו תקופות שפשוט אין. כשהייתי בת 17, באו אלינו מההוצאה לפועל, וההורים שלי היו צריכים למכור את הבית. קשה לי לשחזר את התחושות האלה. מי שלא חווה את זה, לא יבין אף פעם. פתאום אי אפשר לבקש מההורים. פתאום פשוט אין כסף. זה מטלטל".
הזיכרונות האלה פיתחו אצלה רגישות מיוחדת למשבר הכלכלי הנוכחי. "השפע הרי קיים", היא טוענת. "יש מסביב כל מה שחלמנו עליו, ויהיה גם כל מה שנחלום עליו. מה שלא קיים זה חלוקה נכונה. הכל נמצא, אבל אנחנו לא יודעים להשתמש בזה ביחד".
מתוך המחשבות האלה יצרה את "1,000 כמוני". בכל שבוע, כשנאספים עשרת אלפים שקלים, הם מועברים לאנשים שפונים למיזם בבקשה מסודרת ומסבירים איך נפגעו כלכלית ממשבר הקורונה, ולמה הם זקוקים לסיוע. עד כה ניתן המענק לעשר משפחות, רובן חד-הוריות. בשבוע הבא יינתן המענק לשלוש משפחות נוספות.
צפו בסרטון שהעלה אזרח שקיבל מענק:
אחרי הקמת המיזם חברו אליה שלוש נשים – יוליה קנר, חני מלכיאלי ודנה וסרלאוף – שהחלו לנהל איתה את הפעילות. בנוסף להן התגייסו פרופ' רבקה כרמי, לשעבר נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, ועוד שתי עורכות דין, ורד סרוסי-כ"ץ ולימור עמית-פנקר – כולן בהתנדבות. הנשים הללו מייצגות את הנהלת המיזם בוועדה הציבורית שבוחרת למי להעניק את המענקים הכספיים. שאר חברי הוועדה הם אזרחים שתרמו כסף. "זו התגייסות אזרחית טהורה", אומרת סבן-בלילה. "מאה אחוז מהתרומה מגיעים ליעד. אנחנו לא עמותה; אנחנו רק מסייעים לאנשים שנפגעו מהקורונה בתקווה שאחרי המשבר הם יצליחו לחזור למצב שבו היו קודם. אם יותר מדי אזרחים יטבעו ויעברו למעגל העוני, נהיה חברה מאוד עצובה. נראה כאן הרבה יותר גניבות, ואנשים יזדקקו להרבה יותר תמיכה. אני לא רוצה לראות את ההריסות; אני רוצה לעזור למי שהראש שלו קצת טובע, והוא זקוק לידיים. נעזור לו להחזיק מעמד".
המצוקות החדשות
בבסיס המיזם שלה ממקמת סבן-בלילה ערכים של שקיפות, שיתופיות, ערבות הדדית וכבוד האדם. היא גם החליטה שהמיזם יתרום כסף בלבד, ולא תלושי מזון או סיוע בדרכים אחרות. "המצוקות החדשות הן מאוד מתעתעות", היא אומרת. "משפחות אולי יגורו בבית יקר, ייהנו מבגדים יפים וממכוניות טובות, אבל המקרר יהיה ריק, כי הן היו רגילות לחיות מחודש לחודש, ופתאום לא נכנס כסף הביתה. זה לא הומלסים או אנשים שאפשר לראות שקשה להם. לכן, החלטנו שתרומה של כסף היא לא מהלך מביש. אם האנשים האלה ידעו להתנהל עד היום, הם יידעו גם לנהל את מה שהם מקבלים".
עכשיו היא כבר מביטה לעבר המיזם הבא שלה. "במהלך הסגר התנדבתי בעיריית באר שבע, בחלוקת ערכות יצירה לילדים וסלי מזון לקשישים. הבעיה היא שבסוף שמים את הדברים ליד הדלת ובורחים. אני זוכרת את המקרה של ד"ר מגדה גרייף, שנמצאה מתה בבית שלה בלי שאף אחד ידע. אמרתי לעצמי שלא יכול להיות שזה המצב שלנו".
מתוך כך חשבה על פרויקט שבו אזרחים ותיקים וצעירים יחנכו קשישים. "זה ווין-ווין. יש אנשים שנורא משעמם להם עכשיו, כשהם יותר בבית, וחסרות להם משמעות ועשייה. העזרה שלהם יכולה להתבטא בשיחות טלפון או בביקורים. הקורונה גרמה לנו לעשות הדרת זקנים, וזו לא הפעם הראשונה שזה קורה. אנחנו חברה שסוגדת לאנטי-אייג'ינג, ואני אומרת: בואו ניתן כבוד לניסיון ולחוכמה של האנשים שנמצאים בסוף חייהם".
גם יובל זנדבנק הקים מיזם חברתי חשוב עם פרוץ משבר הקורונה. הקליקו על התמונה:
