הו פאבלה שלי: אולם ההופעות הגלילי שנבנה ועוצב כולו בהתנדבות השכנים

שלמה גרוניך כתב פעם שיר נחמד על הגליל, וזה הבית הראשון: "הגליל הגליל / משהו בלתי רגיל / הוא נמצא לא רחוק / הוא מתאים לכל גיל". הרוב מדויק. בארץ קטנטונת, לא משנה איפה נמצאים, הגליל לא באמת רחוק ומציע נוף פסטורלי ואוויר מצוין. בהחלט בלתי רגיל. מתאים לכל גיל? לא בטוח. כדי להפוך את הגליל ליותר אטרקטיבי מבחינה תרבותית החליטו תושבי מנוף לפתוח בקצה היישוב פאב שהוא גם אולם הופעות, שלא למטרות רווח. העיקר שהאמנים יבואו.

למקום קוראים פָאבֶלָה, והוא עבר כמה גלגולים. בגלגול הקודם שלו פתחה אחינועם ניני את ההופעה שלה בשאלה: "מה זה פאבלה?". לורן סוורדלו, מצוות ההפעלה, ענתה לה: "פאב-בלה זה פאב-יפה". ניני ענתה בחביבות: "אולי אחרי השיפוץ". והנה, השיפוץ הגיע, 100% עבודת כפיים של תושבי מנוף.

כשרנד הצעיר נפל דרך חור ברצפה

במתכונת הנוכחית שלה הפאבלה היא פרויקט קהילתי חברתי, שמופעל על טהרת ההתנדבות. בתחילת הדרך חלם והקים אותה מוטי פולק, תושב מנוף לשעבר, עם חברו חזי כפיר, גם הוא תושב היישוב. הפאב נפתח ב-2006 במבנה תעשייתי שעמד שנים מוזנח ונטוש. העיצוב (והשם) אזכרו את הפאבלות – שכונות העוני הברזילאיות. "יצרנו את המקום מכל הבא ליד, באימפרוביזציה, רצינו שייראה בלתי מהוקצע, כמו רחוב פנימי, שנבנה כבדרך אגב", מספר פולק.

הגלגול של הפאב כעסק הסתיים לאחר 5 שנים לא פשוטות. אבל כמה מתושבי מנוף, ובראשם יזהר גילר, סירבו לתת למקום להיעלם, והחלו להפעילו בעצמם. גילר האמין בתרומתו של מקום בילוי כזה לאיכות החיים באזור, והשקיע בפאבלה שעות וימים. משוגע לדבר, שהתחייב לרעיון בצורה טוטאלית.

בתחילה באו להופיע אמנים פחות מוכרים, מקומיים או בתחילת דרכם. נקודת המפנה היתה ההופעה של ארי גורלי, איתי פרל וסיון טלמור. "זאת היתה הפעם הראשונה שהמקום היה מפוצץ ועפנו", מספרת סוורדלו.

החסרונות הפכו אט אט ליתרונות. המיקום הצדדי הפך למסקרן ואטרקטיבי. חוסר באמצעים הביא לתקשורת בלתי אמצעית עם האמנים, ורבים מהם התארחו ביישוב לפני הופעה או אחריה. לאריאל הורוביץ מישהי מהקהל עלתה וסידרה את הצווארון, לאהוד בנאי חדר האמנים, שהיה תלוי בגובה האולם במעין גלריה מאולתרת, הזכיר את חדר ילדותו. שולי רנד הגיע עם בנו, וזו גם היתה ההופעה שבה התבהר סופית שהמקום, שעלה סוף סוף על גל של הצלחה, אינו מותאם להופעות משום בחינה. רנד הצעיר צנח דרך חור שנפער ברצפת חדר האמנים ונשאר תלוי באוויר, פלג גופו העליון עדיין בחדר, כמו בסרט מצויר. זה לא היה מצחיק כמו שזה נשמע.

הופעות בלתי אמצעיות, ללא אמצעים(צילום: יזהר גילר)

הבר הישן מימין, וחדר האמנים בגלריה, שהוסרו בשיפוץ(צילום: יזהר גילר)

החולם העקשן התורן

מה עושים כשלפאב שכונתי שמופעל בהתנדבות אין שקל לשדרוגים? השיפוץ קרם עור וגידים בזכות החולם העקשן התורן: עידן שלומי, מהנדס מכונות במקצועו, שהיה בצוות הניהול של פאבלה. שלומי הכין תוכנית אדריכלית בעזרת תוכנה לתכנון חלקי מכונות. הוא לא ידע כמה תקציב יצליח לגייס, ולכן הכין תוכנית וכתב כמויות לכל תרחיש אפשרי. כולם חייכו בסלחנות, כי לא האמינו שהחלום יתממש.

עלות השיפוץ הוערכה ב-300 אלף שקלים. לצוות המתנדבים לקח שנתיים להשיג אישורים מתאימים, וגם הלוואה מהיישוב ומהמועצה האזורית (שאותה מתכננים לכסות באמצעות הכנסות מאירועים ומהבר, שכן הכנסות המופעים מועברות לאמנים במלואן). כשנדמה היה שהכל מסתדר העמיסו הרשויות עלויות נוספות, כמו 150 אלף שקלים עבור שינוי ייעוד ועוד 40 אלף היטל השבחה. לא עזרו הטענות כי מדובר בשנמוך ולא בהשבחה, מכיוון שהמקום מוסב ממבנה תעשייה לאולם תרבות ללא מטרות רווח. הסכום נלקח כהלוואה נוספת מהיישוב המאוהב בפאב השכונתי שלו, והשיפוץ יצא לדרך.

היום אין בפאבלה חדר אמנים, כדי לפנות מקסימום מרחב מול הבמה. גם הבר נבנה מחדש בפאתי החלל, ותוכנן בצורה מקצועית, יחד עם המטבח, בידי מוש משעלי, שף וקונדיטור (גם הוא תושב מנוף ומתנדב בצוות ההפעלה).

בזמן עבודות השיפוץ הציצו פנימה רועי פרץ, מעצב גרפי, ויעל בן טובים, הנדסאית אדריכלות. השניים החליטו לקחת על עצמם את הטאצ' העיצובי. תקציב כבר לא היה, אך הם לא נרתעו. בן טובים דמיינה אווירה ברלינאית, מתוך ההבנה שחייבים לעבוד עם שאריות ועם חומרים ממוחזרים. "הסתובבנו במשך חודשיים וחיפשו חומרים זרוקים. משטחים, פחים גליים, עודפי קרמיקה מבתים שבנייתם הסתיימה, גופי תאורה שיצאו משימוש", הם מספרים.

הכל משאריות בנייה ממוחזרות(צילום: אסף רונן)

קרמיקה מבתים שבנייתם הסתיימה(צילום: אסף רונן)

המקום קטן, אין לאן ללכת כדי לחזור להדרן. "נגיד שירדנו ונגיד שחזרנו", הוא משפט שחוזר על עצמו על הבמה הזאת(צילום: חמוטל אביעוז)

בשלב הגמרים יצא קול קורא לעזרה. "לא היה במנוף מישהו שפנו אליו וסירב לתת יד", אומר שלומי. "אנשים עבדו כאן מבוקר עד לילה. אנשי עץ וחשמל, אומניות שעיצבו את קולאז' הפוסטרים, אדווה שהכינה אהילי קרמיקה, מירי שקלעה את האהילים מעל הבר. זה הפך לפרויקט יישובי".

פרויקט יישובי(צילום: רועי פרץ)

(צילום: רועי פרץ)

תפעול נלהב(צילום: רועי פרץ)

את אהילי הקש קלעה השכנה מירי סגן כהן(צילום: אסף רונן)

בין סגר למגבלות, אביתר בנאי הספיק להופיע - ולהתקין מזוזה(צילום: חמוטל אביעוז)

השיפוץ הסתיים בעיתוי מושלם למסיבת פורים 2020, שנחגגה עם הרבה תחפושות צבעוניות ושמחה. 176 מהתושבים באו, רקדו ושתו. פורים, למי שכבר שכח, היה רגע לפני שנאסרו התקהלויות ולפני שמסיכות הפכו לאביזר הכרחי. לאחר כשבוע כולם נכנסו לבידוד: אחת האורחות אובחנה כחולה בקורונה.

כשהוסר הסגר, הצליחו לקיים כמה הופעות, לפי הנחיות משרד הבריאות. אביתר בנאי הגיע, ואז הבחינו בחסרונה של מזוזה. מיד ארגנו אחת, ובנאי קבע אותה בטקס קצר ומרגש. עכשיו, כמובן, הפאבלה שוב סגורה.

עכשיו מחכים שיוסרו המגבלות על תרבות(צילום: אסף רונן)

זה הרגע לגילוי נאות שלי: גם אני תושבת מנוף, ומודה על ההזדמנות לספר על מעלליהם של שכניי המשקיענים והמשוגעים לדבר. אקדיש להם שלוש מלות סיום: אלופים, שיחקתם אותה.

(צילום: אסף רונן)