אייקון מאויר בשבוע: רותי ברודו נלחמת למען מסעדנים וכובשת לב
מייצגת את כל הטענות כלפי תל אביב – קשוחה, לובשת שחורים, חובבת מטבח עילי והחיים הטובים – אך הצליחה להפוך לאמא הטלוויזיונית של כולנו. מה סוד הקסם שלה?
רותי ברודו
סליחה, במי מדובר? המסעדנית ואשת העסקים שהפכה, כנגד כל הסיכויים, למנה המנצחת של תוכנית הבישול הטלוויזיונית המתישה "MKR המטבח המנצח". ובינינו, כמה פרקים אפשר? וכמה שידורים חוזרים? כמה "לצלחת", "קונפי" ו"דיוק בטעמים"? ומתי יתנו לנו לטעום?
ברודו היא האישה בשחור עם הפרצוף החדש והגישה שנעה בין מדריכת חי"ר לאמא של כולנו. כך או כך, היא המתאבן הכי רענן שיש לנו כרגע על המסך ונותנת קונטרה תל אביבית לסיפורי הסירים של סבתא של חיים כהן.
חוץ מלשפוט מבשלים בטלוויזיה, היא עסוקה בתחזוק אימפריית ההסעדה שלה ושל בעלה לשעבר, שכוללת את כל מה שמגדיר תל אביביות – הבראסרי, הקופי בר, דליקטסן, הרצל 16, מלון מונטיפיורי – מקומות של אוכל האוחזים בתיאור המחייב "מוסד", וזה בעיר שבה כל מסעדה שצלחה שלושה חודשים בלי לקרוס מוסיפה לשמה את הסיומת "המיתולוגית".
עם זאת, הקורונה לא השאירה אותה אדישה. רק לאחרונה נסגר (זמנית, ככל הנראה) הבראסרי ברחוב אבן גבירול מטעמי בידוד ותקנות המגיפה, וגרם לשרשור הספדים ברחבי המתחמים היותר בועתיים של פייסבוק. זו אולי האבן האחרונה על קברה של העיר שלא נמה. בלי הבראסרי ואחרי לכתן ללא שוב של קפה תמר ואורנה ואלה, נדמה שבשלה העת לשחרר את דירת-החדר-במחיר-של-אחוזה בפאתי שינקין, ולעבור לגור בפרברים.
שלא בטובתה, אולי, דמותה של רותי ברודו מייצגת את עולם המושגים שאנחנו מעלים בדמיוננו כשאנחנו חושבים על תל אביב: אלה שלובשים רק שחור, היפסטרים עם כסף, מטבח עילי, מתומחר גבוה, החיים הטובים. ועדיין, הופעתה הטלוויזיונית עם טון הדיבור הרס"רי שמושרה במרינדה של מה שנראה באמת כמו אהבת אדם ואהבת אוכל, הפכה אותה לחביבת הקהל כולו.
למה אייקון? ברודו הצליחה להערים על הטייפ קאסט המקורי שלה כבוסית הקשוחה לצד חיים כהן הרחום ורב הרגש. הדיבור הישיר והכן שלה, הוויתור על הצורך להתנחמד לטובת מקצועיות נקייה משטיקים, אפשרו לה להיות גם אהובה וגם מכובדת, באופן שהוא חריג למדי בסגל השופטים הישראלים בתוכניות ריאליטי.
לברודו יש כנות עצמית מלאה בקסם. היא "זאת שלא עושה חשבון", וזה כולל הכל – הדיבור הפתוח על הגירושים, על מחלת הסרטן, על ההחלטה לא להביא ילדים לעולם, ועל הניתוחים הפלסטיים שהחזירו אותה לעונה השנייה של "המטבח המנצח" עם פנים צעירות בעשור. גם את זה, כהרגלה, היא אמרה ישר ולעניין: "את מסתכלת על עצמך במראה ואומרת הכל סבבה, ואז את רואה את עצמך על המסך ומבינה שעם זה את צריכה להתמודד".
קשה לשים את האצבע על הייחוד שהפך את ברודו לדמות קונצנזוס אהובה בזמן כה קצר ואשר החריג אותה מהסטריאוטיפ הכה נפיץ היום של "תל אביבית אשכנזייה וחמוצה". נראה לי שבסופו של דבר, היא מייצגת את הגלגול המחודש של הצבר הישראלי שאנחנו אוהבים לאהוב. החספוס שמחפה על רכות, הדוגריות, הסגפנות הוויזואלית נטולת הצבע והקישוטים, והריחוק מכל מה שנתפש כהשפעה אמריקאית קלוקלת. היא היוס'קה החלוצי של "אנו באנו ארצה", בגרסה המודרנית של אשת עסקים.
רותי ברודו לא מזויפת ולא מזייפת. ככה היא גם נראית – שיער שחור קצר משוח בג'ל, משקפיים שחורים עבי קרן, מבט קפוא, לשון חדה, וחליפות שחורות שנראות תמיד אותו דבר מאותו דבר. זהו. מה שאתה רואה הוא מה שאתה מקבל. מינימליזם במיטבו, ואף אחד לא מנסה להחביא אותה מתחת למטר של נצנצים או צבעי הסוואה בוהקים.
לפני הבגדים השחורים: ברודו בגיל 22
למה לא? מבחינה אופנתית, ברודו בחרה במתכון מנצח אבל קל מדי. זו לא חוכמה להיצמד לצבע השחור ולמזג אותו עם חליפות במראה גברי. הסכנה האופנתית היא מינימלית, אבל כך גם היכולת להדהים או לעורר התפעלות. בסופו של דבר, מדובר בהליכה על בטוח מהזן המפוהק. יכול להיות שברודו בכלל לא מוכנה לשחק במשחקי האופנה האלה, אבל רק דמיינו אותה מפתיעה פתאום במטבח בתלבושת אדומה.
ובכל זאת: רותי ברודו היא לא רק מסעדנית מצליחה, שופטת אהודה ואושיית רשת שגוררת אחריה עשרות ממים והצהרות אהבה, היא גם לוחמת תרבות. כן, גם אוכל הוא תרבות. היא נאבקת למען המסעדנים הנאנקים תחת מגבלות הקורונה ומשמשת להם פה.
מה זה אייקון אחד בשבוע?
עולם הזוהר זוכה ממני בדרך כלל להתייחסות ביקורתית וחשדנית (וגם אני רואה בעצמי לפעמים את המבוגר הממורמר), אך אני חייב להודות שיש בו צדדים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. היוזמה "אייקון אחד בשבוע" משלבת שלוש אהבות גדולות שלי – איור, אופנה וסקרנות, או אפילו אובססיביות, לחייהם של מפורסמים.
בכל שבוע אבחר דמות אחת שמבחינתי ראויה לתואר המחייב "אייקון אופנה", מקומי או בינלאומי, שאותה אאייר ואשתף כאן. אתם מאוד מוזמנים להציע הצעות משלכם לאייקונים לאיור, או להתווכח עם הבחירות שלי.
ולמה כולם תמיד מדברים על הגוף של כריסטינה הנדריקס?
