בלב ירושלים פועל הסטודיו ברבוש של המעצבת אביטל גרינבוים, שבשש השנים האחרונות הצליחה להחדיר ביטוי חדש במגזר הדתי: להתברבש. כלומר, להתהדר בכיסוי ראש מעוצב שנראה על קו התפר בין דתי לחילוני, בין יהודי למוסלמי.
"ברבוש" הוא בעצם הלחם מילים של ברבש, חבר של גרינבוים שהיה חובש כובעים בסגנון דומה, והתרבוש הטורקי המסורתי. במרחב הדתי הירושלמי, אבל לא רק, הפך הברבוש לסמן מזהה, לרוב בקרב צעירים דתיים בגילאי 40-20 שמגיעים מעולמות רוחניים ומחפשים כיסוי ראש ייחודי שאינו כיפה מסורתית או סמל סטטוס מגדיר. לא בכדי, קולקציית הברבושים החדשה צולמה בהודו, מייצרת גבול דק בין דתיים רוחניים ("תקועיסטים", בעגה המגזרית. שם קוד לטיפוסים אמנותיים מהתנחלות תקוע בגוש עציון) לבין גברים מוסלמים חובשי כובע מסורתי.
לעיצוב הגיעה גרינבוים, בת 30 מירושלים, כמעט במקרה. היא למדה עבודה סוציאלית במכללת תל חי, עד שיום אחד החליטה לתפור לבעלה יונתן כיפה מיוחדת. "היתה לי מכונת תפירה וחיפשתי בדים בנחלת בנימין. החלטתי לתפור לו כיפה מיוחדת שתתן מראה אצילי ומלכותי", אומרת גרינבוים, "רציתי משהו אחר, יותר מעניין מהכיפה הסרוגה שהוא חבש".
היא החלה לתפור מספר ברבושים בתפירה ביתית, ודרך ניסוי וטעייה יצרה גזרה של כובע שגם גברים חילוניים מוצאים בו עניין. בסטודיו תלויים ברבושים עשויים חומרים טבעיים כמו קנבס, ז'קארד, בדי איקט ממרכז אסיה ופשתן רקום. חלקם מציעים כובע חלק עם רקמה או דוגמה צבעונית, אחרים מציעים מראה צבעוני שלם. טווח המחירים עומד על 220-120 שקל לכובע. לצדם ניתן למצוא מוצרים משלימים כמו צעיפים (129-120 שקל), וסטים מפשתן (280-220 שקל) ותיקי טלית ותפילין (320 שקל לסט), שיחד יוצרים שפה עיצובית מלאה.
הסיפור של ברבוש עלול להתפרש בחוגים חילוניים כמותג אביזרים בעל אפיל בוהמייני, אבל מאחר שפרץ את גבולות המיינסטרים במגזר הדתי, חשוב למקם אותו על נקודת זמן בהיסטוריה של כיסוי הראש היהודי. כיסוי ראש לגברים אינו מוזכר בתורה שבכתב – להוציא את המגבעת שנכללה בבגדי הכהונה והמצנפת שעיטרה את ראשו של הכהן הגדול – וההתייחסות לכיסוי הראש הופיעה לראשונה בפסיקתו של רבי יוסף קארו בשולחן ערוך כי "לא ילך ד' אמות בגילוי ראש". עד המאה ה-16 היתה חבישת הכיפה מנהג לא מחייב, למעט במהלך לימודי תורה או תפילה. הפיכתה לחובה מוחלטת נבעה מתוך רצון להתבדל מאורחות הגויים וכתגובת נגד לרפורמה ולהשכלה.
הכיפה הסרוגה הפופולארית בישראל ומגדירה את הציבור הדתי-לאומי היא אביזר לבוש חדש שנולד לפני 70 שנה בדיוק, כאלטרנטיבה למרד בכיפות השחורות ובכובעי הקסקט שהונחו על ראשיהם של צעירי הציונות הדתית באותם ימים. בשיחה לפני עשור עם הרב אברהם צוקרמן ז"ל, לשעבר ראש ישיבות בני עקיבא וראש ישיבת כפר הרא"ה, הוא סיפר כי הכיפה הסרוגה נולדה כמהפכה של שבט "איתנים" בבני עקיבא אשר נוסד ב-1950 על ידי ילידי שנת תרצ"ו (1936-37), שבין חניכיו היו שר החינוך לשעבר זבולון המר ז"ל, הרבנים צפניה דרורי, חיים דרוקמן ואחרים.
"ההחלטה ללכת בכיפה סרוגה אחידה היתה של החניכים ונועדה לתת צורה אחידה לשבט", נזכר אז הרב צוקרמן, "גם קודם לכן התהלכו בכיפות סרוגות, אבל לא קבעו זאת כדרך לציבור. אישית שמחתי על כך מאוד, כדרך על כך ששמחתי כי החליטו החברים ללכת עם ציציות בחוץ. יש בה בסריגת הכיפה מעלה גדולה. אתה מתחיל מאפס, הולך ובונה, הולך ובונה, עד שיש בה לכסות את רובו של הראש".
הברבוש, כאמור, הוא צעד אחד קדימה מהכיפה הסרוגה. "הקהל שמגיע לכאן מגוון. יש הרבה חבר'ה דתיים מישיבות שרוצים להיות שונים בנוף, וצעירים דתיים שרוצים לחבוש כיסוי ראש שאינו כיפה", מספרת גרינבוים בסטודיו הממוקם בבניין "המעלות" ההיסטורי במרכז ירושלים. "חלק מהלקוחות זה חתנים, גם חילוניים, שמעדיפים להתחתן בסוג של כובע, וגם גברים מבוגרים שרוצים להיראות ייחודיים".
לדבריה, רוב הקהל מגיע מפה לאוזן, בעיקר "גברים שלא חוששים להביע את עצמם דרך לבוש. אני חושבת שהרבה גברים היו רוצים להתקשט בפריט אופנתי, להעז. אבל בינתיים, רובם רוצים ברבוש צנוע, חלק, למרות שאני יותר דוחפת לעיצובים אישיים וצבעוניים. היה פה לא מזמן בחור עם ראסטות שיצרתי לו בהזמנה ברבוש ענקי. היום הייתי רוצה לפרוץ את גבולות ישראל, אבל גם את הגבולות של הקהילה היהודית. אלה כיסויי ראש שיכולים להתאים לכולם".
ואיך נראתה אופנת הרחוב של בוהמת תל אביב בשנות ה-70?
