בשבועות האחרונים החלו מקבצי תצלומים של אופנת רחוב ישראלית משנות ה-70 לשטוף את הפיד בפייסבוק. בתוך גלי ההדף של הנוסטלגיה שהופיעה לפתע, ניתן היה לזהות דמויות בולטות באופנה הישראלית שפעלו, בילו והצטלמו במפגש שבין קפה כסית לקפה רוול, כמו המעצבות תמרה יובל ג'ונס ודורין פרנקפורט, הדוגמנית בתיה דיסנצ'יק ואחרות. פעם קראו לזה הבוהמה, היום זה סוג של וינטג'.
על אוסף התצלומים הרחב חתומה הצלמת יעל רוזן, מחלוצות הצלמות בישראל, הפועלת בזירה המקומית מסוף שנות ה-60. תצלומי אופנת הרחוב שצילמה לאורך כל שנות ה-70 היו עבור "מעריב" (לטובת כתבות של העיתונאית המיתולוגית יהודית חנוך) והירחון "את", והצליחו ללכוד את רוח התקופה והבגדים של העשור ההוא. באין בישראל מחקר ויזואלי עקבי של אופנה (לרבות תצלומי אופנה), לעבודות של רוזן חשיבות ביצירת הנרטיב ההיסטורי של אופנה בישראל וצילום אופנת רחוב, כיום אחד הז'אנרים הפופולאריים בבלוגים וברשתות החברתיות.
אל הארכיון העשיר חזרה רוזן במהלך תקופת הקורונה, כשאופנה היא רק נדבך אחד בפועלה כצלמת דיוקן ומגזין. היא החלה לפרסם את תמונות העבר ברשתות החברתיות, ניסתה לאתר מצולמים מפעם, עד שהבינה, בעיקר דרך תגובות חיוביות מחבריה בפייסבוק, כי בידה אוצר. והם לא טעו. מהתצלומים בשחור-לבן שפרסמה עד כה ניתן להתרשם מאופנת הנשים והגברים של התקופה, שילוב בין מגמות בינלאומיות של ילדי הפרחים של אותו עשור לצד השפעות מקומיות.
לדוגמה, המעצב הצעיר אבי טנצר (שכיום חי ופועל בקנדה) מככב בשתי תמונות, חמוש ברעמת תלתלים מפוארת, משקפי פלסטיק עם מסגרת ענק ומגפי עור שהסתיימו קצת מתחת לברכיים. בתצלום אחר מופיעים גבר ואישה: הוא במכנסי ג'ינס מתרחבים וחולצת פסים, משקפיים מעוגלים עם מסגרת מתכת וצעיף בסריגה בעלת מאפיינים אתניים; היא במכנסי ג'ינס שקופלו וחולצת טלאים במראה "היפי". יחד נראה כי ניסו לדגמן גרסה מקומית של יוקו אונו וג'ון לנון.
"הסתובבתי המון ברחובות תל אביב בשנות ה-70. מבחינה מקצועית, הייתי בשיאי", מספרת השבוע רוזן בשיחה עם Xnet. "מה משך אותי בצילום אופנת רחוב? זה היה אינטואיטיבי. עניינו אותי גם האנשים שצילמתי וגם הבגדים. עם חלקם היה לי קשר מתמשך, עם אחרים לא. זה היה צילום ספונטני בכסית פינת רוול. לא בכדי, חלק מהאנשים מגלים את עצמם במקרה היום בתמונות".
לדבריה, חלק מהתמונות צולמו לטובת מדורי אופנה ייעודיים, כמו אופנת קיץ או חורף, כתבת כובעים או בגדים בלבן. "לא הייתי מומחית לאופנה אז וגם לא היום. אני גם לא מגדירה את עצמי כצלמת אופנה, אלא כצלמת מגזין".
עורכת ווג אמריקה אנה ווינטור סיפרה בסרט התיעודי על צלם אופנת הרחוב ביל קנינגהם , כי אנשים יצאו לרחוב במערכות לבוש כדי למשוך את תשומת לבו. האם הרגשת שאנשים ברחוב "מתלבשים" עבורך?
"לא הרגשתי את זה, אבל אנשים שיתפו איתי פעולה. חלקם ידעו כבר שאני מצלמת, אחרים, כאמור, לא. כי זה היה צילום ברחוב ללא צורך באישור".
עבודותיה של רוזן הוצגו אשתקד בתערוכה "חלוצות הצילום" בפסטיבל PHOTO IS:RAEL, שכללה 65 צלמות בישראל מסוף המאה ה-19 ועד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20. היא החלה את דרכה בעיתון "על המשמר", שם גם זכתה לצלם את ראש הממשלה לשעבר דוד בן גוריון, ובהמשך עבדה עם מגזינים שונים.
בשנת 1977 זכתה בפרס הבינלאומי לצילום ע"ש אנה ריבקין בריק על הישגיה בצילום, ושנה לאחר מכן יזמה את התערוכה "חמש נקודות ראות" בבית האמנים בתל אביב, שבה הציגה לצד עבודותיה גם עבודות של ארבע צלמות נוספות: רחל הירש, רונית שני, עליזה אורבך וטובה רשף.
"לאורך השנים לא הרגשתי קיפוח על רקע מגדרי", היא אומרת, "אבל לאחרונה היה מחקר של אוצרי הצילום גיא רז ונועה צדקה, שאמרו שהתערוכה ההיא היתה פרשת דרכים ביחס לנשים צלמות, שעד כה לא קיבלו הכרה. למעשה, בתקופתי היו מעט צלמות. ב'מעריב', ובכלל בעיתוני התקופה, צלמים, נשים וגברים כאחד, נלחמו כדי לקבל קרדיט כמו כתב. גם היום, בעיתונים הקרדיט לצלמים קטן יותר משל הכתב".
ואיך נראו הזוגות האופנתיים בעולם משנות ה-40 ועד 2020?
