במובן מסוים, מי שהיתה אחראית בעקיפין על הקריירה של ביל קנינגהם כצלם אופנת הרחוב החשוב ביותר במאה ה-20 היא גרטה גרבו, הכוכבת הגדולה שירדה מהבמה בלי להביט לאחור בסוף שנות ה-40 של המאה הקודמת. קנינגהם היה אז צלם צעיר ב"ניו יורק טיימס" ובסוף דצמבר 1978 תיעד ברחוב אישה מבוגרת עם כובע ומעיל פרווה. בזמן שצלמי פפראצי נלחמו על ההזדמנות להשיג תמונה של גרבו המסוגרת בביתה – קנינגהם התעניין במעיל ובחיתוך שלו. ידוענים מעולם לא עניינו אותו. גם לא גרבו, על אף המבטים שנעצו בה אנשים ברחוב, שהביאו אותו להבין שאולי אותה אישה היא באמת הכוכבת הגדולה ההיא של הוליווד.
יום למחרת הופיע התצלום על חצי עמוד בטיימס, והקריירה של קנינגהם נסקה. מאז, מדי יום ראשון, הוא פרסם את מדורו הנפלא On the Street, ובו תיעוד אובססיבי על פי תמות של אופנת הרחוב של ניו יורק, עד למותו ביוני 2016. "כולנו התלבשנו עבור ביל", הספידה אותו עורכת ווג האמריקאי אנה ווינטור. כשהלך קנינגהם לעולמו, כך עלה מדבריה, לא נותר עוד עבור מי להתלבש – מה שמזכיר את אמירתו הנודעת של המעצב כריסטובל בלנסיאגה, שכאשר סגר את הסטודיו שלו בשנת 1968 אמר: "לא נותר עוד את מי להלביש".
קנינגהם, בן 87 במותו, היה לאגדה עוד בחייו. מתנייד על זוג אופניים, לבוש במעיל כחול שהפך לסימן ההיכר שלו ומצלמה בידיו, חרש קנינגהם את מנהטן לאורכה ולרוחבה במשך 50 שנה, מתעד את הנשים והגברים שהתלבשו בה ומנסח מדי שבוע לקוראיו בטיימס את הלך הרוח וסדר היום האופנתי. לא זה שהגיע ממסלולי התצוגות, אלא אופנה כפי שהשתקפה בחיים עצמם. ברחוב. "אהבתי לראות נשים לבושות נפלא", סיפר בטור שפרסם בניו יורק טיימס בשנת 2002.
כעת עומד הצלם המנוח במרכז הסרט "ביל קנינגהם: צלם אופנה", שיוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב. זהו סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי והעיתונאי מארק בוזק, שבשנת 1994 הגיע לראיין את קנינגהם בדירת הסטודיו שלו מעל אולם קרנגי הול ברחוב 57 במנהטן. שנה קודם לכן הוא פרסם כתבה ברשת פוקס על קנינגהם, אך האחרון סירב להשתתף בה. בוזק עבר לעבוד בינתיים בערוץ הקניות, וכמה חודשים לאחר מכן יצר איתו קנינגהם קשר. הוא קיבל אז פרס מטעם ה-CFDA (מועצת האופנה האמריקאית) ושאל את בוזק אם הוא פנוי לראיון קצר של 10 דקות, כדי שיוכל לערוך ממנו דקה שתוקרן בזמן שהוא עולה לבמה. הראיון נמשך לבסוף ארבע שעות, ובו קנינגהם, שתמיד היה נראה כאדם מסוגר ומרוחק, דיבר ללא הפסקה.
עם מותו של קנינגהם ב-2016, הבין בוזק שיש בידו אוצר. הוא המיר את קלטות הווידאו במרתף ביתו לקבצים דיגיטליים והחל לערוך את חומרי הגלם. התוצאה היא דיוקן מרגש עד דמעות של קנינגהם, המתגלה בסרט כאדם שברירי וחסר הגנות שמגיע לכדי בכי יותר מפעם אחת על המסך. לצד זה, זוכים הצופים להיחשף לכ-5,000 דימויים מעבודותיו, חלקם טרם נחשפו עד כה, כמו צילומים בלעדיים של עורכת ווג לשעבר דיאנה ורילנד, תיעוד של תצוגת האופנה המפורסמת שנערכה בארמון ורסאי בנובמבר 1973 והיתה לאחת מנקודות המפנה ביחסים בין מעצבים אמריקאים לצרפתים, ותמונות ממצעדי הגאווה שנערכו בניו יורק מאז מאורעות סטונוול ב-1969.
בניגוד לסרט התיעודי הקודם על חייו, "ביל קנינגהאם, ניו יורק" מ-2010, בוזק בחר לא לראיין אנשים שידברו על קנינגהם, אלא טווה באמצעות חומרי ארכיון ודימויים נפלאים, 75 דקות הדוקות שזוכות למעט עידוד בקריינות של שרה ג'סיקה פרקר, אגדת אופנה נוספת המקושרת למנהטן. "חשוב להיות כמעט בלתי נראה", סיפר קנינגהם בעבר על עבודתו, "וזאת כדי לצלם אנשים כשהם לא מודעים למצלמה".
"ביל התקשה להסתכל לאנשים היישר בפנים – אז הוא הסתכל על הבגדים שלהם. כך הוא לא היה צריך ליצור קשר עין", אומר בוזק בראיון בלעדי ל-Xnet, "הוא השתמש במצלמה כדי להסתתר, אבל היתה בו הרבה תשוקה לעבודה, לבגדים ולנשים בעיקר. פחות עניינו אותו הבגדים על המסלול, אלא האופן שבו נשים לבשו את הבגד ברחוב. ביל לא התעניין בסלבריטאים. הוא הכיר מאוחר יותר את ג'קי אונאסיס ואחרות, שרצו שהוא יצלם אותן, בעוד שבהרבה מקרים הוא בכלל לא ידע מי הן".
בוזק מדבר בלהט כשהוא מגולל את תהליך העשייה של הסרט. אומנם היה בידיו ראיון מעניין, אך כבמאי הוא נזקק לדימויים שיוצגו בו. הוא פנה למשפחתו של קנינגהם, שיחד עם הניו יורק טיימס מחזיקה בזכויות של שלושה מיליון תמונות שצילם ושמר.
"פגשתי את אחייניתו (טריש סימונסון, א"י) והראיתי לה את קטעי הווידאו שערכתי", הוא מספר, "היא התרגשה עד דמעות ואפשרה לי גישה לארכיון שלו". החיבור למשפחתו של קנינגהם מפתיע, שכן שבוזק אומר כי במשך שנים ארוכות הסתיר קנינגהם את עיסוקו מהם. קנינגהם עצמו סיפר פעם כי כשעבד כמעצב כובעים הסיר את שם משפחתו, כי לא רצה להביך אותם. "המשפחה הכירה אותו לרוב כ'הדוד ביל' והוא פחות שיתף פעולה איתם", אומר בוזק, "כשהוא התקשר לבני המשפחה והיו שואלים לשלומו, הוא היה משנה נושא או מנתק".
מבין סרטי האופנה שיצאו בשנים האחרונות, "ביל קנינגהם: צלם אופנה" הוא סרט חובה המאפשר הצצה לתולדות חייו של קנינגהם – מילדות בבית קתולי ושמרני, כניסתו לתחום העיצוב והכתיבה על אופנה, ותשוקתו לצילום. הוא חי חיים נזיריים בדירת סטודיו קטנה בקרנגי הול עם מיטת יחיד, ובגיחותיו לשבועות האופנה באירופה לן במלונות זולים של שני כוכבים, בניגוד לתדמית היוקרתית של אנשי אופנה. את קנינגהם, כך נראה, עניין רק הפריים הבא. "כסף הוא הדבר הזול ביותר – החירות היא היקרה ביותר", אמר בעבר בראיון לגרדיאן.
"האובססיה שלו היתה לצילום, כי זה היה המקום הבטוח שלו", מסביר בוזק.
האם יחסו לעולם האופנה היה ממקום מעריץ או ביקורתי?
"אני חושב שהוא כיבד את האנשים בתעשייה, אבל גם ידע לבקר ולהיות מרושע כשרצה. למדתי את זה ממכתבים ושיחות עם חברים קרובים שלו. הוא לא אמר את זה באופן פומבי, אבל יש הקלטה שבה הוא מדבר על קרל לגרפלד ושארל ג'יימס. הוא חי בעולם הזה 24 שעות, ואף אחד לא מלאך".
ומה גילינו בארון של צלמת האופנה תמר קרוון?
