דמותו של האדריכל חסן פתחי, שפעל במצרים במאה שעברה, מזכירה עד כמה חסרה דמות של "מבוגר אחראי" בתחום המקומי וגם הגלובלי. יותר משהמבנים שתכנן הפכו ליצירות מופת ומקור השראה לאדריכלים המבקשים לשלב מסורת עם קידמה, בולטת התנהלותו היסודית ביצירת אדריכלות מקורית ונאה, שאינה מדלגת על הצרכים הייחודיים של הלקוחות תוך דאגה לחינוכם, פרנסתם ובריאותם.
על דרכו המקצועית של פתחי (1989-1900) ניתן ללמוד מספרו "אדריכלות לעניים", שיצא כעת לאור בתרגום לעברית בהוצאת "אסיה". האדריכל תיעד את תהליך התכנון והבנייה של העיירה גורנה החדשה, שאותה הקים מהיסוד בסמוך לגדה המערבית של נהר הנילוס, ליד לוקסור.
כדי לא לשדוד עתיקות
חודש לפני תום מלחמת העולם השנייה, כשבמצרים נרגעות הרוחות בעקבות הסרת האיום של הכיבוש הנאצי ובעלי בריתו האיטלקים, התפנה השלטון לבחון מחדש את פיתוח התיירות. את תשומת הלב תפס אחד מאתרי הקבורה הקדומים באזור, אתר ששימש את העיר הקדומה תבאי.
האתר סבל משדידת אוצרותיו ומכפר קטן, גורנה שמו, ששכן על חלק מאתרי הקבורה. הכפר שאיכלס כ-7,000 תושבים הוקם 50 שנים קודם לכן, "מתוך משיכה לעושר של קברי אבות אבותיהם", סיפר פתחי, כש"כל הקהילה מתפרנסת מהקברים האלה".
הפתרון שהגו אנשי מחלקת העתיקות הממשלתית, שהפכה לאחד ממשרדי הממשלה החשובים במצרים, היה להקים כפר חדש מחוץ לשטח האתר, ולפנות אליו את תושבי גורנה. לביצוע העבודה הוזמן האדריכל חסן פתחי, בן למשפחה מקושרת, שצבר כבר די ניסיון כדי להצליח במלאכה.
שתי מטרות כיוונו את האדריכל: ליצור סביבת מגורים נעימה ומתאימה לאורח החיים של הכפריים ולתנאי המדבר הקשים; ולהוכיח שאפשר לתכנן יישוב חדש יש מאין, עם ידע עדכני בתכנון ערים, תוך שימוש בטכנולוגיות בנייה מסורתיות שמוזילות את הפרויקט ומשמרות מסורת בנייה עתיקת יומין.
הטכניקה המקומית הפשוטה נמוגה ונשכחה במהירות בתחילת המאה ה-20, ואת מקומה תפסו טכנולוגיות בנייה חדשות של בטון ובלוקים. פתחי שאף להחזיר עטרה ליושנה, ובאותה הזדמנות לגבש שפה עיצובית מצרית מקורית, שמתבססת על מסורות עיצוב קדומות שהוא פגש בסיוריו ברחבי מצרים.
"כתוצאה ישירה של היעדר המסורת הזה, הערים והכפרים שלנו נעשים מכוערים יותר ויותר", כתב פתחי כאילו ביקר גם בפרוורים הישראליים. "כל בניין חדש מצליח להעצים את הכיעור הזה וכל ניסיון לתקן את המצב רק מחדד אותו".
חד אבחנה, הוא ראה כיצד הבנאים, הקבלנים והאדריכלים חסרי הכישרון מחריבים את ענף הבנייה: "הבנאי המעוניין להחניף ללקוחותיו ולשכנע אותם שהם מתוחכמים, מתחיל להתנסות בסגנונות שראה רק מיד שנייה או שלישית, ובחומרים שאין לו הבנה אמיתית בשימוש בהם. הוא נוטש את הדרכתה הבטוחה של המסורת ומנסה ליצור 'אדריכלות של אדריכלים' בלי שיהיו לו הידע והניסיון". הוא הודה שממדי התופעה גרמו לו חוסר אונים, אך התעשת ברגע שקיבל לידיו את תכנון גורנה החדשה, והחל לחשוב באופן מעשי.
אגם מלאכותי עם שימוש כפול
לרשותו הועמדה קרקע בת 200 דונם לצד מסילת רכבת, ותחילה דאג לקבוע תחנה ליישוב החדש. כעת היה עליו לזהות את צרכי הקהילה המקומית ואת תנאי הסביבה. פתחי מיקם שני מוקדים בשני הקצוות של היישוב העתידי: שוק סמוך לתחנת הרכבת, ופארק עם אגם מלאכותי שיתפקד כמוקד פנאי ונופש, אך גם יטהר את מי השתייה והרחצה כדי למנוע התפשטות של מחלות זיהומיות – בעיה נפוצה אז בקרב האוכלוסייה המקומית.
בתוך העיירה תכנן פתחי ארבעה רובעי מגורים שנחצו בשני רחובות ראשיים, כשכל בית מתוכנן בהתאמה למשפחה שתועבר אליו מהכפר הוותיק. ביניהם הוא שיבץ מסגד, תיאטרון, בתי ספר לבנים ולבנות, חמאם, מפעל קרמיקה, "חאן המלאכות" (שהיה למעשה אזור תעשייה צפוף למלאכה מסורתית, ולצדו אולם תצוגה למלאכות שהיה חדשני לזמנו), ומפעל לבנים שממנו הובאו חומרי הבנייה העיקריים ונועד להעסיק את תושבי גורנה החדשה.
את הבתים בנה האדריכל מלבני בוץ שנוצרו באתר. המהלך הזה לא רק הוזיל משמעותית עלויות, זירז את תהליך הבנייה וחסך את התלות בגחמות של ספקים חיצוניים, אלא גם היה אקולוגי – שימוש בחומרים טבעיים ומתכלים ללא צורך בשינוע חומרי בנייה. הבניינים התנשאו לגובה של קומה או שתיים והתבססו על מערכות של קמרונות מלבני בוץ, כשהחזית מעוצבת לפי מסורת הבנייה המדברית במצרים.
לאחר שלמד לעומק את אורחות החיים של המקומיים, והתוודע לאקלים הלוהט שבו הם חיים, תכנן פתחי את מרבית בתי העיירה כמבנים המקיפים חצר פנימית. החצר המוצלת נועדה להעניק לתושבים מקום שבו האוויר נשאר צונן, והודות לכך החדרים המקיפים מתקררים במהירות רבה יותר במשך הלילה.
פטנט אוורור וקירור טבעי
בהחלטה נוספת שלו להקלת החום, איפשר פתחי אוורור מרבי לבתי המגורים. את המיקום והאופן הנכונים להצבת פתחי האוורור הוא למד מתוך התבוננות במבנים קיימים. כך, למשל, כאשר המתין במקרה באכסנייה, הוא גילה שהאוויר הצונן זורם בה הודות למיקום הפתחים הגדולים לכיוון המוגן מפני הרוח, בעוד שהפתחים הצרים פונים לכיוון הגלוי לרוח – וכך נוצר בחדר לחץ נמוך שגורם לשאיבת אוויר בזרימה קבועה. בהמשך, שיכלל פתחי את הרעיון באמצעות "לוכדי רוחות" – מערכת טבעית שמורכבת מקופסה המותקנת בראש הבניין, לוכדת את הרוח הנעימה ומזרימה אותה לעומק החדרים.
"אם אתם רוצים פרח", המשיל פתחי את גישתו, "אינכם מנסים ליצור אותו מפיסות נייר ודבק; אתם מקדישים את מרצכם ועמלכם להכנת הקרקע, ואז שותלים בה זרע ומניחים לו לצמוח". לתפישתו, אין להשקיע בבניינים "חכמים" ורבי-רושם שייראו כמו פרחים מלאכותיים, אלא ליצור תחילה אווירה או אקלים חברתי שהבנייה תוכל לשגשג בו.
כל אחד מהמבנים בעיירה תוכנן כיצירה נפרדת, שבה הושקעה מחשבה חדשנית ומורכבת. פתחי גם העז לחרוג מהאדריכלות ולצקת למבנים תכנים שאדריכל אינו אמור לעסוק בהם. למשל: בתיאטרון של גורנה המחיז הצגה חינוכית, עם סיפור אגדה שמנחיל לצופים את הדרכים שימנעו מהם להידבק במחלות זיהומיות – הצגה שהפכה ללהיט מקומי.
הפקידים והספקים עצרו אותו
במשך כמה שנים התקדמה עבודת הקמת גורנה החדשה, אך הבירוקרטיה והפוליטיקה הפקידותית הובילו לעצירת הבנייה. פתחי, לפי עדותו, בחר שלא להתחנף לפקידים הממשלתיים ולא נכנע ללחצים של ספקי חומרי בניין. אף שראה בעצמו משרתה של הקהילה שלה בנה את העיירה, הוא לא נענה לגחמות שסותרות את הצורך המציאותי. המאבק שלו מתועד לפרטי-פרטים בספר, ומעורר הערכה רבה כלפי אדריכל שמקבל אחריות למעשיו ודואג לעתידה של הקהילה המקומית.
בישראל, להבדיל, אדריכלים שקועים עד צוואר ביחסים לא בריאים עם ועדות התכנון ועם ספקים, ורובם אינם משקיעים מחשבה ביצירת שפה מקומית. בחברת מהגרים, שממילא לא עסקה ביצירה פיזית עד המאה ה-20, התקשו האדריכלים היהודים שהיגרו לארץ ישראל לגבש שפה ייחודית למקום. הניסיונות הבודדים נעשו בשנות ה-20 (גימנסיה הרצליה, הטכניון, בית ביאליק), אך הם כשלו ומאז בחרו האדריכלים הישראלים לאמץ סגנונות בינלאומיים שהותאמו במעט לאקלים המקומי, ולא יותר. היום, יותר מתמיד, מוענקים כאן פרסים לאדריכלים שבוחשים בפוליטיקה, בקידום מקורבים ובהיענות ללחצים שאינם מיטיבים עם הציבור, יותר מאשר בשיפור משמעותי של סביבת החיים.
מאז הפסקת עבודתו של פתחי בגורנה החדשה המשיכה אמנם העיירה להתפתח, אך לא בהתאם לתוכניותיו. זה לא מנע מהיישוב להפוך לאתר עלייה לרגל לאדריכלים, וללחץ על אונסק"ו להכריז על העיירה כאתר מורשת עולמית. המהלך הזה הותנע לפני 10 שנים, אך גם הוא – כמו פתחי בשעתו – נעצר.
סרטון מרהיב על החיים בגורנה החדשה היום - יישוב שהתושבים קשורים אליו, אך גם מתלוננים על איכות הביצוע:
Hassan Fathy's New Gourna from Oliver Wilkins on Vimeo.
"בשבילי, גורנה לא הייתה מטרה בפני עצמה, אלא צעד ניסיוני ראשון בדרך לשיקום מלא של אזורי הכפר של מצרים באמצעות בנייה חדשה של הכפרים", סיכם פתחי את המשימה. הוא סבר שגורנה הייתה יכולה "להורות את הדרך למדיניות דיור לאומית מציאותית, תוכנית היכולה לספק את מיליוני הבתים שמצרים זקוקה להם במחיר המצוי בהישג ידה".
הדחף הוביל אותו לכתוב את "אדריכלות לעניים", שיצא לאור ב-1969, ולגולל בפני אדריכלים, מתכננים ומקבלי החלטות את סיפורה של תוכניתו המקורית ליישוב כפרי חדש. באותה הזדמנות קרא פתחי לשנות מן היסוד את תוכנית הלימודים בבתי הספר לאדריכלות במצרים ולהחליף את כל סגל המרצים, או לפחות לפתוח מסלולי לימוד שיאפשרו לסטודנטים לצלול להיכרות מעמיקה עם המרחב הכפרי. כך, הוא קיווה, יוכשר דור חדש שיבין את אתגרי הבנייה הכפרית – משימה שבה הוא ראה ערך לאומי ואנושי.
"כמו שבימי הביניים בצרפת, לא הורשה בנאי של קתדרלות להניח אבן על אבן לפני שעלה לרגל לכל המבנים הכנסייתיים הגדולים במדינה", הדגיש פתחי, "כך גם על האדריכלים הכפריים שלנו לעלות לרגל למקומות שהם הביטוי המושלם ביותר של המסורת הגדולה של הבנייה המצרית".
המו''לית הישראלית מיישמת בביתה
צאתו לאור של הספר, בתרגומה הרהוט של מיכל שליו, היא פרסום ראשון מסוגו של ספר אדריכלות ערבי בעברית. לכך אחראיות במשותף גלית סיון, שנחשפה לספרו של פתחי בהמלצתו של מורה במגמת אמנות בהיותה תלמידה בתיכון "צפית" בקיבוץ כפר מנחם, מרב שאול מהוצאת ״אסיה״, ועדי אנגלמן שהקימה את "עמותת מרסל" לקידום אמנות ותרבות, ובין השאר שותפה בהפעלת מרכז האמנות והגלריה 1:1 בשכונת נווה שאנן בתל אביב.
בהשפעת הספר, החלה סיון לעסוק בבנייה בבוץ, וגם את ביתה שלה בקיבוץ בית ניר היא בנתה בטכניקה הזו. כיום, יותר מתמיד, נבנים באזורים שונים בארץ בתים מחומרים טבעיים ומקומיים. בישראל הקטנה והצפופה מדובר, בדרך כלל, בלוקסוס שמתאים למי שמתגורר בבית צמוד-קרקע, כך שהתועלת האקולוגית מגיעה עם זלילת קרקע.
"לפתחי יש ספר נוסף שעוסק בבנייה באזורים יבשים ואני מקווה שיסכימו להרפתקה הזו", מספרת סיון על הרעיון שלה להמשיך ולחשוף את עבודתו של חסן פתחי לפני הקהל הישראלי. בגורנה החדשה היא ביקרה כבר ב-1989, בעקבות פרסום המהדורה העברית היא מקווה לחזור ולבקר בה, כמו גם במבנים נוספים שתכנן פתחי בקהיר, יחד עם קבוצה ישראלית שהיא מקווה לארגן ברגע שייפתחו הנסיעות אחרי הקורונה.
בית אבן ועץ בעין הוד, שנבנה בידי בעלי מלאכה מהסביבה.
לחצו על התמונות:
