כשמעצבת האופנה הוותיקה אילנה אפרתי מחפשת השוואה לתיאור תחושותיה מהסגר העולמי בעקבות נגיף הקורונה בשלושת החודשים האחרונים, היא שולפת מארגז הדימויים העשיר זיכרון שכל ילד מכיר. "זה כמו משחק כיסאות מוזיקליים, שהלחיץ אותי מאוד כילדה. אף פעם לא ידעתי היכן איעצר: על הכיסא או מול הכיסא", היא נשמעת משועשעת השבוע בשיחת טלפון מביתה שבמחוז אומבריה באיטליה, ממנו לא יצאה כבר למעלה מ-60 יום.
"גם עכשיו, התחושה היא שהמנגינה נעצרה", היא אומרת, "המצב שאליו נקלענו איום ונורא, טרגדיה לאנושות המודרנית שחשבה עד היום שהכל בידה. עכשיו אתה מגלה ללא הכנה שמישהו כותב את סדר היום מחדש. חופש התנועה מוגבל".
כבר כמעט 20 שנה שאפרתי נמצאת על קו איטליה-ישראל ולפני 15 שנה העתיקה את חייה לבית כפרי במחוז אומבריה. את חייה שם איגדה לפני כשנה לספר בשם "אורטו", שכתבה עם בתה אור רוזנבוים. מאז היא באה ונוסעת מדי חודש, מדלגת בין גינת הירק הפסטורלית ובית האבן האיטלקי לחנות הסטודיו האינטימית בצפון רחוב דיזנגוף בתל אביב, מהשרידים האחרונים לתור הזהב של מה שהיה רחוב המעצבים הישראלי. סגנון החיים שלה השפיע עם השנים גם על אופי המכירה ללקוחות: אפרתי פועלת בשיטה של עיצוב אישי המצריך דיאלוג פנים אל פנים. אבל אז הגיעה הקורונה, וטרפה את כל המחטים בסטודיו.
בחודש פברואר היא עוד שקדה בתל אביב על הקולקציה החדשה, "ללבוש את היער" שמה, חזרה לאיטליה ותכננה לשוב לישראל במרץ. בדרך עוד הספיקה לבקר את בתה בלונדון, ממנה הצליחה לשוב לאיטליה דרך גרמניה בטיסות האחרונות שיצאו מהממלכה המאוחדת. "הגענו הביתה בלילה, כמו פליטים", היא צוחקת, "בשדה התעופה ברומא כולם כבר היו לבושים בבגדי הגנה כאילו אנחנו בדרך למלחמה אטומית, והכביש מרומא לאומבריה היה ריק וחשוך".
"השבוע פתחו כאן באיטליה את האפשרות לנוע בין מחוזות, רק במידה שיש סיבה מוצדקת", היא מוסיפה, "באזור שאנחנו גרים לא היתה קורונה. אמרו לאנשים לא לצאת מהבית, אז הם נשארו בבית. ביקשו לעמוד במרחק שני מטרים – הם שומרים על מרחק של ארבעה מטרים. יש פה שמירה אדוקה על ההנחיות".
יש צפי לחזרה לישראל?
"אנחנו (אפרתי ובעלה שלומי רוזנבוים, א"י) לא נוסעים לשום מקום וגם לא יכולים לחזור ארצה. אני יכולה להיתקע כאן לנצח", היא מסכמת בטון שיכול להישמע כתלונה מצד אחד, ומשאלת לב מצד שני.
מי שמכיר ומקשיב לאפרתי שנים ארוכות, יכול להקביל בין נבואותיה כמעצבת על ייצור מקומי מצומצם ורכישה מדויקת לבין תחזיות של כלכלנים ויועצים כיצד תקרין הקורונה על שוק האופנה העתידי. אפרתי היא מהדוברות המרכזיות בישראל של מגמת ה-Slow Fashion, אבל אפילו היא, מתברר, לא דמיינה עצירה מוחלטת שמקרינה כלכלית על כולם.
"עולם האופנה מבין היום יותר מתמיד שהוא ראוותני ובזבזני. אפילו ארמאני אמר שלא יעשה בעתיד הקרוב תצוגות אופנה", היא אומרת. אופי העבודה הישיר בחנות הסטודיו לא הכין אותה מראש להקמת אתר אונליין, וגם היום היא לא נשמעת נלהבת למכור את עיצוביה בלחיצת כפתור. "אנשים אוהבים לגעת בבד, למדוד, לחשוב, להשתהות", היא מסבירה.
זה נשמע מאוד רומנטי, אבל בפועל הקולקציה על הקולבים בחנות.
"אי אפשר היה להתכונן מראש לדבר הזה: מי דמיין, מי האמין שמגפה עולמית תפרוץ. אני מאמינה שהבגדים שלי זקוקים למגע אנושי, וזה לא יהיה פשוט בעידן החדש. אני חושבת שנרגיש הרבה תסכול בקרב אנשים שעוסקים בתחום של מגע אנושי".
ובינתיים, הבגדים ללא מגע. את לא חוששת שתאבדי את המומנטום של הקולקציה?
"אני לא מעצבת בגדים תלויי עונה, אלא סיפורים. הקולקציה החדשה עוצבה בהשראת טיולים יומיומיים שלי ביער הסמוך לבית. היא קונספט, רעיון, מתרגמת את ההתפעמות המחודשת שלי בכל פעם מהפרחים והעצים. מי שלובשת שמלת משי בהדפס צמחים בעיצובי, תאהב אותה גם בעוד חודש או מתי שאני אחזור".
כמי שניסחה בעיצוביה במהלך שנות ה-80 וה-90 קוד לבוש מינימליסטי ששאב השראה ממותגי עבר ישראליים כמו אתא, השיח על צנע עתידי לא חומק מאפרתי, אלא שהיום היא רואה זאת בעיניים מפוקחות יותר: "באיזשהו מקום, חיפשתי אז את הצניעות, את ה'פחות זה יותר'. לחפש את היופי בחומרי גלם טבעיים שגם יש יופי בהתיישנות שלהם. אם ניקח משהו מהטרגדיה של הקורונה, צניעות היא מודל שכדאי לחשוב עליו בעתיד, חזרה למקום שפוי, מחשבה על צריכה מופחתת. אני חושבת שבדומה למשבר הגדול באופנה בישראל בשנות ה-80 בעקבות סגירת מפעלי אופנה רבים והמיתון הארוך, כשמנקים דברים – המוצר האותנטי יישאר ודברים חדשים יצוצו. נראה יותר עיצוב בר-קיימא ופחות שואו-אוף. אני מקווה שהלקוחות יסתפקו בבגד אחד טוב ולא בארבעה, וירכשו עיצוב מקומי ולא בגד מסין בלחיצת כפתור".
ומה הקווים האדומים של תום נשר כדוגמנית ובמאית?
