ההייטקיסט הצעיר מקדיש את חייו לגבורת הקשישים שנלחמו בנאצים

כשאלי גולוסובסקי (28) מדבר על ותיקי מלחמת העולם, עיניו נוצצות: הוא מתלהב מהם כמו שבני גילו מתלהבים מכוכבי טלוויזיה, ומנהל עמוד פייסבוק שמתעד את פועלם

גלי לויטה ליבוביץ

|

05.05.20 | 03:16

אלי גולוסובסקי באנדרטת הניצחון בנתניה. "הייתי חייב לפגוש את הגיבורים האלה. רציתי ללחוץ להם את היד, להגיד תודה" (צילום: יאיר שגיא)
אלי גולוסובסקי באנדרטת הניצחון בנתניה. "הייתי חייב לפגוש את הגיבורים האלה. רציתי ללחוץ להם את היד, להגיד תודה" (צילום: יאיר שגיא)
בילדותו, עם סבו. "בזכותו הכרתי את הסיפורים של הגיבורים שבזכותם אנחנו כאן" (צילום: אלבום פרטי)
בילדותו, עם סבו. "בזכותו הכרתי את הסיפורים של הגיבורים שבזכותם אנחנו כאן" (צילום: אלבום פרטי)
בחדרו בבית הוריו בנתניה. "אנשים ממש מודים לי על כך שהנגשתי להם את המידע החשוב הזה"  (צילום: יאיר שגיא)
בחדרו בבית הוריו בנתניה. "אנשים ממש מודים לי על כך שהנגשתי להם את המידע החשוב הזה" (צילום: יאיר שגיא)

כשאלי גולוסובסקי מדבר על הווטרנים, עיניו נוצצות, וקשה לעצור את ההתלהבות שלו. גולוסובסקי מתרגש מהקשישים שלחמו בנאצים לפני עשרות שנים, כמו שרוב בני גילו מתלהבים מאמנים מפורסמים או מכוכבי טלוויזיה. הוא רק בן 28 – אף שיש לו שם מאוד מבוגר – אבל זה הנושא שמעסיק אותו: ותיקי מלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה ארורה שביום שישי הקרוב (8.5) יצוין יום השנה ה-75 לסיומה ולניצחונן של בעלות הברית על גרמניה הנאצית.

 

>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק

 

"כשאתם רואים ברחוב אנשים בני 85 פלוס עם עיטורים וצל"שים", כך כתב גולוסובסקי בעמוד הפייסבוק שהוא מקדיש לנושא, "אתם יכולים לדעת שהם עברו בזחילה ארבע שנים של גיהינום ושאיבדו מיליוני חברים לנשק, שרמסו וקרעו את הנאצים עם הידיים ונתנו הכל כדי שלעולם הזה יהיה סיכוי לא להיות בית חרושת גרמני. הם משחררי מחנות השמדה, משחררי ורשה, ברלין, סטלינגרד ועוד אינספור ערים, כפרים ומדינות. גורלם היה קשה, לא יתואר, בלתי נתפס. רובם לא תכננו לשרוד, והסיכויים באמת היו מאוד נמוכים. אבל הם שרדו, ניצחו, נלחמו בידיעה שההורים והנשים שלהם נסים מהנאצים בעורף, ואולי כבר מזמן מתו. אם תראו היום אדם כזה, תיגשו אליו, תגידו לו תודה, זה הכל. הם לא צריכים יותר מאשר לדעת שגם כאן, בישראל, יודעים מיהם, ומעריכים אותם".

 

צפו בפגישה של אלי גולוסובסקי עם אדם כזה:

 

 

הרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה

 

גולוסובסקי הוא מתכנת בתחום ההייטק, שירת ביחידת מודיעין בצה"ל, ויש לו בת זוג, משפחה וחברים. לא חסרים לו עיסוקים, אבל כבר לפני שש שנים, כשהיה בן 22, כשרוב חבריו יצאו לטיול אחרי צבא, הוא מצא את עצמו מתרוצץ ברחבי הארץ במטרה לחשוף לציבור את גבורתם של הווטרנים, ומאז הוא מסור לפעילות הזו עם המון מוטיבציה ובאמונה שלמה.

 

הוא נולד במוסקבה לאב עיתונאי וטייס ולאם שלמדה לתואר שני בהנדסה. כשהיה בן עשרה חודשים, החליטה משפחתו לעלות לישראל, "כי זה היה טירוף להישאר בברית המועצות המתפרקת של שנות ה-90", הוא אומר. המשפחה הגיעה לרמת גן, וכעבור כשנתיים עברה לנתניה, שם היא גרה עד היום. אביו המשיך בעבודתו כטייס בחברות תעופה רוסיות וכתב לעיתונים רוסיים בארץ, אמו עבדה כסוכנת נסיעות – ודווקא סבו, ולדימיר סקורטובסקי (כיום בן 82), נעשה דמות דומיננטית בחייו. ברוסיה עבד הסב כמנהל בנייה של כור גרעיני אזרחי, אבל בארץ סבל מבעיות גב שמנעו ממנו להמשיך לעבוד, והוא החליט להקדיש את חייו לגידול נכדו הבכור. "באותם ימים לא ידעתי עברית כל כך טוב, והיו לי קשיים ביחסים עם ילדים אחרים", אומר גולוסובסקי, "אז סבא שלי התעקש שאצטרף לחוג ג'ודו ואלמד להחזיר לילדים האלה. זה הוכיח את עצמו. הייתה לי ילדות מאוד מאושרת. עם הזמן נהיו לי המון חברים, והשתתפתי בהרבה חוגים, כשסבא תמיד ברקע. הוא ליווה אותי לכל מקום. כשהחוג היה מתחיל, והיו מבקשים ממנו לצאת, הוא היה מתעקש להישאר ומכריז: 'אם אלי צריך אותי, אני נשאר'".

 

גולוסובסקי בילדותו, עם סבא ולדימיר. "הוא ליווה אותי לכל מקום" (צילום: אלבום פרטי)
    גולוסובסקי בילדותו, עם סבא ולדימיר. "הוא ליווה אותי לכל מקום"(צילום: אלבום פרטי)

     

    הקשר עם הסב הוא שחשף אותו לנושא שכל כך מעסיק אותו בשנים האחרונות. "אני תמיד התעניינתי בסיפורים הרואיים מהמיתולוגיה היוונית והנורדית, במיוחד על הלוחמים הספרטנים, שהפגינו אומץ לב ייחודי וגבורה מעוררת השראה", הוא אומר. "סבא סיפר לי עליהם וגם על הקרבות שעברו חבריו בקרב סטלינגרד, בפלישה לנורמנדי ובאירועים נוספים שהתרחשו במלחמת העולם השנייה. בזכותו הכרתי את הסיפורים של הגיבורים שבזכותם אנחנו כאן".

     

    בגיל 17, כשברשותו מצלמה שקיבל לבר המצווה ("המתנה הכי טובה שקיבלתי"), החליט לפגוש את האנשים שמאחורי הסיפורים. "הייתי חייב לפגוש את הגיבורים האלה. רציתי ללחוץ להם את היד, להגיד תודה, לצלם וכך לגעת בהיסטוריה. התחלתי לעקוב אחר הצעדות של הווטרנים שמתקיימות בארץ כל שנה ב-9 במאי, ופשוט להגיע אליהן. לא ידעתי איך לדבר עם האנשים האלה: צועד מולך מישהו כל כך עצום, אז מי אני שאדבר איתו? בכל זאת, הייתי ניגש, לוחץ את היד, מצלם ושולח לאנשים את התמונות בדואר".

     

    צפו בכתבה על הצעדות:

     

     

    בצעדת הניצחון ב-2013 פגש את ולדימיר בוריסוביץ' ווסטרוב, מפגש ששינה את חייו וגם שדרג את תיעוד סיפוריהם של הווטרנים. "ראיתי אדם מרשים, דומה לקלינט איסטווד; נשארתי כדי לדבר איתו, וכששמעתי את הסיפור שלו, זה נשמע לי כמו סרט של סטיבן שפילברג. היו לו שלושה עיטורים על החזה, שהעידו על הקרבות שבהם השתתף ועל הגבורה שגילה במהלכם". כעבור שנה הוא אזר אומץ וביקש לקיים איתו ראיון פנים אל מול פנים. ווסטרוב הסכים, והמפגש בביתו בירושלים נמשך יותר מארבע שעות. "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה לי הזדמנות לשוחח ארוכות עם מישהו שממש היה שם. לא האמנתי שאני שומע את הדברים האלה. הרגשתי שאני נוגע בהיסטוריה ועושה משהו שלא סביר שיקרה. מה הסיכוי לפגוש ב-2014 בן אדם כל כך צלול, שלחם מגיל 16, נפצע חמש פעמים, נשרף בטנק ושרד כדי לספר?"

     

    הוא חזר לביתו, העלה על הכתב את ששמע, ואחרי שבוע התקשר לווסטרוב כדי לדווח לו שהשלים את התיעוד. מי שענתה לטלפון הייתה אשתו. "היא סיפרה לי שבמשך 60 שנות נישואיהם הוא אמר רק משפט או שניים על מה שעבר במלחמה, ושבזכותי היא שמעה את הסיפור בפעם הראשונה. ואז היא אמרה שהוא נפטר מסרטן, שבוע בלבד אחרי שנפגשנו. מיד התחלתי לחפש באינטרנט סיפורים דומים, וגיליתי שאין ממש תיעוד של הווטרנים. החלטתי לכתוב פוסט בפייסבוק במטרה להעלות את המודעות לנושא הזה. כל הזמן ליוותה אותי המחשבה שאם לא הייתי מגיע בזמן לאיש הזה, לגיבור הענק הזה, אף אחד לא היה מכיר את הסיפור שלו".

     

    בשלב הבא הקים עמוד בפייסבוק לתיעוד סיפוריהם של הווטרנים, "וטרנים, גיבורי מלחמת העולם השנייה", וכן החל להיפגש עם האנשים עצמם כדי לצלם ולהקליט את סיפוריהם. לדבריו, עד כה יזם כ-100 עדויות מצולמות, שאת חלקן ניתן לראות ביוטיוב. "מדובר באנשים נצחיים", הוא אומר, "שעברו את הדברים המטורפים הללו, וכנגד כל הסיכויים הגיעו לגיל 90 כשהם צלולים ורהוטים". 

     

    גולוסובסקי באנדרטה בנתניה. "מנסה לתעד כמה שיותר גיבורים" (צילום: יאיר שגיא)
      גולוסובסקי באנדרטה בנתניה. "מנסה לתעד כמה שיותר גיבורים"(צילום: יאיר שגיא)

       

      כל אחד יקבל מדליה

       

      השנה לא ייערכו בארץ צעדות ניצחון, בגלל הקורונה, אבל גולוסובסקי מקפיד לחזק את גיבוריו גם תחת ההגבלות. "בתחילת המשבר פרסמתי פוסט שהזמין מתנדבים להיות בקשר עם הגיבורים שלנו, ומאז, 193 מתנדבים התקשרו אחת לשבוע לכל אחד ממאות הווטרנים שחיים כאן. גם ערכנו בשבילם משימות שהם לא יכלו לבצע, כמו קניות בסופר ורכישת תרופות. ומכיוון שאי אפשר לקיים השנה טקס ולהעניק להם מדליות, כל אחד מהם יקבל מדליה באופן אישי".

       

      סבו ולדימיר מרוצה מאוד מהפעילות של הנכד. "מבחינתו, הנגשתי לכל תושבי ישראל את גיבורי מלחמת העולם השנייה שלחמו בנאצים", הוא אומר. "מבחינתי, זו המשימה שלי, והיא תימשך כל עוד האנשים האלה בחיים. כרגע אני מנסה לתעד כמה שיותר גיבורים. לפעמים אנשים כותבים לי שהסבא שלהם נפטר, ורק אחרי מותו הם הבינו שהוא היה גיבור, ולכן הם לא שאלו אותו כלום. קשה לי מאוד לקרוא הודעות כאלה. מצד שני, אני גם מקבל גם הודעות מאנשים שממש מודים לי על כך שהנגשתי להם את המידע החשוב הזה. אומרים לי שאם לא הייתי מתעד את האנשים ומעלה את הסיפורים לפייסבוק, הם לא היו נחשפים לפיסת ההיסטוריה הזאת".

       

       

         

        הוא שרד את המלחמה בדרך נס ונעשה דמות מרכזית במוזיקה הישראלית. הקליקו על התמונה:

         

        "החייל הניף אקדח ולחש לי: 'אם אתה לא מנגן את השיר שאני הכי אוהב - אני הורג אותך'". הקליקו על התמונה (צילום רפרודוקציה: יובל חן)
        "החייל הניף אקדח ולחש לי: 'אם אתה לא מנגן את השיר שאני הכי אוהב - אני הורג אותך'". הקליקו על התמונה (צילום רפרודוקציה: יובל חן)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד