כשליליאן קורנפלד החליטה לעזוב את קנדה ולעלות לפלשתינה היא הלכה ללמוד תעודת הוראה. כשהגיעה הנה ב-1922 קיבלה עבודה כמורה ברובע היהודי בירושלים, ואף הקימה שם את מגרש המשחקים הראשון בפלשתינה. אבל, כשנישאה ב-1925, רצתה ללמוד להיות עקרת בית טובה ונסעה עם בעלה (גאליה קורנפלד הבן של המורה העברי הראשון בראש פינה) ללמוד תזונה באוניברסיטת קולומביה. "רציתי לדעת לנהל משק בית. לא ידעתי שדוקא זה מה שיוציא אותי מהבית." אמרה לימים לעיתונאית יוכבד בוקסר ב"לאישה".
כשחזרה לישראל בשנות ה-30, החלה לארח בבית חברים. אחד מהם, עורך ה Palestine Post גרשון אגרון התרשם מתבשיליה והציע לה לכתוב בעיתון טור. הטור הזה ראוי להחשב חלוץ מדורי האוכל הישראליים – כיוון שהיה הראשון שכתב על אוכל במובן החושני, הצבעוני, הקולינרי והצרכני. היא כתבה על מגוון נושאים ממתכונים לכופתאות אפרסק ועד למידע על ויטמינים, אבל הרבה מן הטורים נראו כמבוססים על סיורים בשוק ובדוכני ירקות. בסיורים אלה גילתה את קסמי היבול המקומי. האפרסקים, השזיפים הירוקים, הענבים הבשרניים והמלפפונים שתיארה כ'קשים, רזים וארוכים', העניקו לה השראה. תוך שהיא חוקרת וחוגגת את טעמי וצבעי היבול המקומי למדה ולימדה איך לבשל ממנו ויצרה וריאציה נהנתנית על המצווה בת הזמן לבשל ממזון שגדל במולדת.
מעמדה כאושיית מטבח התבסס כשהחלה לפרסם טור ב"הארץ" ולהגיש פינה יומית בתחנת רדיו. בשנות ה-40, כשחזית מלחמת העולם השניה התקרבה אל הארץ, אומצה על ידי הממסד האנגלוסקסי והפכה יועצת לנציב התזונה הבריטי, אחראית תזונה של מחנות הצבא האמריקאי בארץ וכן של הצלב האדום. במלחמת העצמאות סייעה לטבח בבסיס צבאי בסיני ושם גם נפצעה בהפצצה מרסיס ברגלה, אותו הפכה על פי הסיפורים לתליון שרשרת על צווארה.
בימי מלחמת העולם השניה, כשהבריטים הנהיגו בארץ קיצוב היא פיתחה מתכונים לבישול חסכוני ממיעוט מוצרים. היא הוציאה את ספר הבישול הראשון שלה: "כיצד מבשלים בימי מלחמה" (עם הקדמה של ג'פרי וולש מפקח המזונות של המנדט הבריטי) שהציג את המטבח כעוד חזית במלחמה. הספר נועד להעשיר את הידע של עקרות הבית של ישראל בשלל טיפים לחיסכון, דרכים לבישול בתחליפים, ושיטות ל'בישול בלי' וביניהן: קינוחים בלי סוכר, כדורי בשר בלי ביצים ומתכוני בשר בלי נתחים יקרים.
את היכולת לאלתר, לחסוך ו''להסתדר בלי' הביאה לקצה בימי הצנע שהנהיגה ממשלת ישראל לאחר הקמת המדינה. אז פרסמה את הספר הידוע שלה: "מה אבשל ממנות הצנע". שם לימדה נשים איך לבשל מאבקות ביצים וחלב, כמו גם מאה צורות להשתמש בלחם, דרכים לנצל גבינה ישנה, מתכון לכבד קצוץ משמרים, לפתן תפוחים מקשואים וגפילטע פיש מלקרדה. קורנפלד לימדה את סבותינו להסתכל על מחסור ודלות חומרים כעל אתגר, ועל היכולת להתכין מהם ארוחה מלאה - ככישרון ועורמה.
אבל, למרות תרומתה הגדולה למטבח החסכוני והתקציבי, ראוי לזכור אותה בעיקר על שהיתה הראשונה לתת מקום של כבוד למטבח המזרחי ולאוכל המקומי. כבר ב-1934, כשמרבית התזונאיות שהגיעו מאירופה גילו העדפה חד משמעית לבישול 'האשכנזי', היא חגגה את השימוש בתבלינים, עשבי תיבול וירקות מקומיים. היא כתבה על המטבח הספרדי: "הם השכילו לצרוף את הקסם הספרדי, המסתורין המצרי, הפיקנטיות הטורקית, והקסם הסורי יחד" חושיה המחודדים הביאו אותה להצהיר כבר ב- 1937 שהתזונה של הפלאחים הערבים (המכונה היום ים תיכונית) היא הבריאה ביותר. תודות לחושים האלה קיבלנו ממנה, כפי שחשפה ד"ר דפנה הירש במחקריה על החומוס, גם את המתכון העברי הראשון לחומוס (חמצה בטחינה).
מקומה בעיצוב המטבח הישראלי הוביל את וועדת יום העצמאות לפנות אליה בשנות ה-50 בבקשה ליצור תפריט לארוחת חג משפחתית. תכניתה כללה עוגת עצמאות בתבנית מגן דויד, משקה תפוזים וחלב, וסוכריות כחול –לבן לילדים. הצעות אחרות כללו קציצות חוביזה ברוטב עגבניות, ועוגת שבעת המינים, אבל דרכי החגיגה של הישראלים התפתחו באופן עצמאי והובילו אל המנגל שבפארקים הציבוריים.
ד"ר אראלה טהרלב בן שחר היא חוקרת היסטוריה של תזונה, התכנית למחשבה ביולוגית, אוניברסיטה פתוחה. הקטעים המובאים הם מתוך ספר בכתיבה: "מתפריט של חזון לדיאטת רזון - ההיסטוריה של התזונה בישראל"
70 שנות WELLNESS: איך אכלנו, התעמלנו ונרגענו מאז קום המדינה
