שרדה את השואה, ניצחה חרדות - ועכשיו הקורונה גורמת לה לפחד

אסתר בר-נוי קפצה למים פעמים רבות, אבל הנגיף מסין הצליח להפחיד גם אישה אמיצה כמוה. "כשהאלטרנטיבה היא למות, יושבים בבית. זה לא הדבר הכי גרוע בעולם"

ענת לב אדלרפורסם: 21.04.20 01:05
תמונת ילדות: אסתר בר-נוי (משמאל) עם האב פנחס, האח התינוק אהרון-יהודה, האם לאה והאחות נחמה, שבזכותה כולם ניצלו, 1947 (צילום: אלבום פרטי )
תמונת ילדות: אסתר בר-נוי (משמאל) עם האב פנחס, האח התינוק אהרון-יהודה, האם לאה והאחות נחמה, שבזכותה כולם ניצלו, 1947 (צילום: אלבום פרטי )

אסתר בר-נוי יודעת מה זה לקפוץ למים. מי ששרדה את מלחמת העולם השנייה וניצלה ממנה בנס, עלתה לארץ, הקימה משפחה לתפארת ובחרה לעצמה מקצוע לא הכי סולידי ורגוע. היא גם לא חששה לחזור ולבקר לפני מספר שנים בעיר שבה חוותה בילדותה את אחד הרגעים המפחידים בחייה. עכשיו, בגיל 81, היא גרה בראשון לציון עם שותף לדירה, שורד שואה בעצמו, וביום הזיכרון לשואה ולגבורה מתמודדת לא רק עם הזיכרונות הקשים מהעבר, אלא גם עם החרדות הלא קלות של ההווה.

 

"בתחילת מארס השותף שלי ואני חזרנו מטיול בארצות הברית, שם גר הבן שלי, ומיד נכנסנו לבידוד כפוי של שבועיים", היא מספרת. "עכשיו אנחנו בבידוד מרצון: יש לנו בית טוב, יש מה לאכול, הילדים שלי ושלו מביאים לנו אוכל, וגם האנשים של עמותת עמך (המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה והדור השני – על"א) שולחים לנו אוכל. אני לא לבד. כשהאלטרנטיבה היא למות, יושבים בבית. זה לא הדבר הכי גרוע בעולם".

 

ולבר-נוי, שעברה את השואה כילדה, יש פרספקטיבה על אלטרנטיבות. "אני פוחדת מההשפעה של הקורונה, אבל היא ממש לא הדבר הכי נורא בעולם", היא אומרת. "הרי הייתי כבר במצבים הרבה יותר גרועים".

 

אסתר בר-נוי. "הייתי כבר במצבים הרבה יותר גרועים" (צילום: אלבום פרטי )
    אסתר בר-נוי. "הייתי כבר במצבים הרבה יותר גרועים"(צילום: אלבום פרטי )
     

     

    בר-נוי נולדה ב-1939 למשפחת מינצר היהודית-חרדית בעיירה פולנית שהייתה סמוכה לשטח שבו הוקם מחנה אושוויץ. כשהמלחמה פרצה, הייתה בת שמונה חודשים. "את כל הסיפורים על הסבל שהמשפחה שלי עברה, אני יודעת מההורים שלי, לאה ופנחס, כי הייתי קטנה מכדי לזכור", היא אומרת. "אני מתחילה לזכור דברים מגיל שלוש-ארבע, כשברחנו מפולניה לרוסיה. הרוסים לא גירשו חזרה את הפליטים שהגיעו לגבול, אלא קיבלו אותנו ושלחו אותנו לסיביר, שם נולדה אחותי נחמה. בגיל שנה היא חלתה במחלת מעיים, כולה הייתה עור ועצמות, אבל הייתה לה בטן ענקית, וזה הזיכרון הראשון שלי: אחותי בבית בסיביר, זוחלת על הרצפה, על הבטן הנפוחה שלה".

     

    הבית עצמו, היא זוכרת, היה עשוי מחמר, קירותיו היו אפורים, "ובאחת הפינות היה כד גדול של שומן, כנראה שומן חזיר", אומרת בר-נוי. "ההורים שלנו אמנם היו דתיים, אבל מי זכר את זה במלחמה?

    "כשהכרטיסן הגיע, הוא שכח מהניירות ורק הסתכל על הילדה השמנמונת והבלונדינית ששרה, ולא ביקש כלום. כשהרכבת עצרה בתחנה, ירדנו ממנה מיד. לימים הבנתי שהרגע הזה הציל לנו את החיים"

    אז אחותי זחלה בבית, ואני זוכרת אותה מתקרבת לכד הגדול הזה ומלקקת את השומן מתוכו. היא גם נהגה לגרד ולאכול את החמר מהקירות: ככה היא השלימה לעצמה את החומרים שהיו חסרים לה בגוף".

     

    אחותה נחמה שרדה את המחלה, הבריאה, ובזכותה, מתברר, ניצלו בני המשפחה כולם. כאן מגיע רגע של פחד שבר-נוי לא תשכח לעולם. "חודש-חודשיים לפני תום המלחמה, ואני כבר בת שש, הגיעו אלינו לסיביר שמועות שמחפשים את אבא שלי. היה עלינו למהר ולעזוב את רוסיה. ברחנו באמצע הלילה, דרך היערות, והתחלנו להתגלגל בין אלפי פליטים אחרים שלא ידעו מה לעשות עם עצמם. נדדנו ממקום למקום, וכל הזמן אבא שלי חלם על פלשתינה, פלשתינה: רק לשם הוא רצה להגיע, אבל בינתיים היינו במסע בריחה להצלת החיים שלנו, שבמהלכו הגענו עד מוסקבה. נכנסנו אליה בכרכרה באמצע הלילה. כל רוסיה הייתה חשוכה והרוסה מהמלחמה, אבל אני זוכרת שהרכבת התחתית במוסקבה הייתה כמו לונה פארק: אורות, צבעים, ציורים על הקירות. 

     

    "אחותי הייתה ילדה שובבה אחרי שהבריאה, שכל הזמן רצתה לשיר ולרקוד. והנה אנחנו על הרכבת, אבא שלי כבר מזמן בלי הפאות והזקן ונראה כאחד האדם, ואנחנו יושבים בקרון, ואין לנו ניירות, ופתאום אני מבחינה שההורים נדרכים, לחוצים. מתקרב אלינו כרטיסן שבודק לכולם את הניירות, וההורים מתחילים לדבר ביניהם, ופתאום אבא שלי אומר לאחותי: 'קומי ותשירי. תתחילי לשיר'. ומכיוון שלמדנו בסיביר שירי ילדים, היא נעמדה על הכיסא ברכבת ושרה שיר, ועוד שיר, ועוד אחד. אבא שלי עודד אותה להמשיך לשיר, וכשהכרטיסן הגיע, הוא שכח מהניירות ורק הסתכל על הילדה השמנמונת והבלונדינית ששרה, ולא ביקש כלום. כשהרכבת עצרה בתחנה, ירדנו ממנה מיד. לימים הבנתי שהרגע הזה, שממנו אני זוכרת את הפחד הגדול של ההורים שלי ואת המתח על הפנים שלהם, הציל לנו את החיים".

     

    אסתר בת ה-11 (משמאל) עם ההורים והאחים. "מי כבר יכול לפגוע בי?" (צילום: אלבום פרטי )
      אסתר בת ה-11 (משמאל) עם ההורים והאחים. "מי כבר יכול לפגוע בי?"(צילום: אלבום פרטי )

       

      כשהיא הייתה בת שמונה, זכה אביה להגשים את חלומו ועלה לארץ עם משפחתו, אבל גם המסע הזה לא היה קל, שכן בני המשפחה הגיעו באוניית המעפילים אקסודוס, שגורשה על ידי הבריטים לגרמניה בהגיעה לחופי הארץ. ממחנה העקורים הגרמני יש לה דווקא זיכרונות טובים. "זה כבר היה אחרי המלחמה, והפיקוח שם היה של הבריטים, שאפשרו לאנשי ההגנה לשלוט במחנה ולקיים בו חיי קהילה יהודיים. הלכתי שם לכיתה א' ולמדתי עברית".

       

      במחנה נולד למשפחה בן נוסף, אהרון-יהודה. היא עצמה הביאה לעולם ארבעה ילדים, "ויש לי בלי עין הרע 11 נכדים, בלי עין הרע 30 נינים, וגם חימשה אחת", היא מכריזה בגאווה. "חימשה – הבת של הנין הבכור שלי. קוראים לה עדי".

       

      הפחד, אומרת בר-נוי, לא הולך איתה יד ביד, למרות החוויות המאתגרות שעברה. "אני מטבעי לא פחדנית. עכשיו אני בפנסיה, אבל הרבה שנים הייתי נהגת מונית, והבנות שלי תמיד שאלו: 'אמא, את לא פוחדת?' אבל אני אף פעם לא הבנתי מה יש לפחד. מי כבר יכול לפגוע בי?"

       

      הביטחון הזה הוא משום שבאת משם?

      "אני לא יודעת. כל בן אדם נולד עם אופי משלו. אחותי, שהגיעה מאותו מקום, הרבה יותר פחדנית ממני".

       

      לאחרונה התגברה על הפחד ונסעה למוסקבה, העיר שבה התרחשה התקרית המפחידה עם הכרטיסן. "שנים לא הסכמתי לבקר שם", היא אומרת, "וכשחזרתי, התרשמתי מאוד. נסעתי עם מקהלת צדיקוב שבה אני שרה. פחדתי, אבל הייתה לי חוויה טובה".

       

      ועכשיו הקורונה מכניסה אותה לפחדים שהיא לא מכירה. "כן, נכנסתי לפחד ממנה", היא מודה. "תמיד הייתי מאוד אנרגטית, אחת שכל הזמן בחוץ, מבלה עם חברות – ועכשיו אני פוחדת אפילו לצאת לחדר המדרגות, פוחדת לגעת במעקה שהדיירים האחרים נוגעים בו. חודש שלם לא יצאתי מפתח הבית. המגפה הזו עשתה לי משהו. עובדה שאני לא מוכנה להוציא את הרגל מחוץ לדלת. אחרי כל מה שעברתי, אני לא רוצה להיות קורבן של הקורונה". 

       

       

         

        הם שרדו את התופת והתחילו מחדש. הקליקו על התמונה:

         

        מקבץ כתבות על ניצולים גיבורים. הקליקו על התמונה (צילום: Jason Kempin/GettyimagesIL)
        מקבץ כתבות על ניצולים גיבורים. הקליקו על התמונה (צילום: Jason Kempin/GettyimagesIL)

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        ענת לב-אדלר
        |
        |
        ענת לב אדלר היא מרצה לנשים על תהליכי שינוי באמצע החיים, מחברת רב המכר "כותבת ומוחקת אהבה" ויזמת תוכן של קלפי השראה ומחברות תוכן לנשים. מדי שבוע היא תפרסם כאן טור על האופן שבו הפסיקה לחכות והתחילה ללמוד לשחות.