כבר תקופה ארוכה שבא לי להקיא מעצמי. אני נמצאת עם הילדים כשלושה ערבים מלאים בשבוע, אבל האמת היא שאני ממש לא נמצאת איתם. כל ריב ביניהם, כל שאלה שיש להם אליי, כל אירוע שמצריך את תשומת הלב שלי, רק מרחיק אותי מהדבר היחיד שבא לי באמת לעשות – לשקוע בנייד.
אם הייתי מסתכלת על אמא כמוני מהצד, בטח הייתי מתפוצצת מבפנים. רוצה לנער אותה. להטיף לה. לקרוא לרווחה. אני הרי מודעת לכל ההשלכות ההרסניות של זה. אבל העובדה היא שברגע האמת אני פשוט לא מצליחה להתנתק. הסקרנות, ההרגל, ה־FOMO, הדופמין המופרש במוח בכל פעם שאני שומעת צליל של הודעה – כל אלו שואבים אותי כמו פירורי במבה אל תוך דייסון (סורי, זה עולם הדימויים שלי כרגע. אל תשפטו אותי).
החזאי ומגיש הטלוויזיה אלעד זוהר התראיין לאחרונה בנושא וכתב פוסט שנעשה ויראלי, מטעמי הזדהות, אני מניחה. הוא קרא לפוסט שלו #אבאזמין וסיפר שאחרי תקופה ארוכה שבה הרגיש שהוא לא נותן לילדיו את תשומת הלב הראויה, הוא החליט להיפטר מהטלפון בשעות ההורות שלו – שזה בין חמש לתשע בערב. יתפוצץ העולם – הוא זמין אך ורק לשני בניו.
הוא לא באמת חידש לי שום דבר (חוץ מזה שיש ילדים קטנים שהולכים לישון רק בתשע. כאילו, באיזה קטע? מבחינתי ברגע שיורד החושך זה לגיטימי להתחיל הרדמות), אבל מהתיאורים שלו הבנתי שמצבו היה קשה לפחות כמו שלי, והחלטתי שאם הוא הצליח – אין סיבה שאני לא.
רִיק, טמטום ופרות קדושות: אהובית רבי גולן סוגרת חשבון עם אינסטגרם >>
מה יש לך, אמא? את מוזרה
ימי שני הם הימים שלי עם הילדים. אני יוצאת מוקדם מהעבודה, שורדת איכשהו את הפקקים ומתחילה באיסופים. בשני האחרון הודעתי לילדים שהיום אין חברים ואין מסכים, זה רק אני והם, בזמן איכות אמיתי בבית. אחרי שנרגע הבכי (בעיקר שלי), השתקתי את הטלפון (לא רטט, שקט כמו המוות) נישקתי אותו בלחי (בכל זאת, פרידה) ואפסנתי אותו בארון עד להודעה חדשה (מי שלא מעריצה אותי על משחק המילים הזה היא לא חברת אמת).
"יאללה ילדודס, מה משחקים?", פתחתי לפתע זוג עיניים של פסיכית בניסיון להסוות את העובדה שאני חווה התקף חרדה. "שחמט? מונופול? דמקה? רמי קוב? חלומות!", עלה לי הקול פתאום באופן לא פרופורציונלי לסיטואציה, "בואו נשחק חלומות!". "מה יש לך, אמא? את מוזרה", הם התחילו לחשוד. "אין לך מושג איך משחקים שחמט ואת שאר המשחקים את לא סובלת". "איזה שטויות! מה לא סובלת, מי לא סובלת", מלמלתי. "אתם הילדים שלי ואני נהנית לבלות אתכם נקודה. לא ממש משנה לי מה נעשה, העיקר שזה יהיה יחד ובלי הפרעות". שקר גס.
אני שונאת משחקי ילדים. זה משעמם אותי עד עמקי נשמתי. רק המחשבה על משחק קופסה מכניסה אותי ללופ של פיהוקים. אני רוצה ליהנות מזה, ממש רוצה, אבל זה לא מצליח לי. העיניים נעשות כבדות, הראש מאבד עניין ושפת הגוף משדרת 'אמן שתהיה רעידת אדמה ונאלץ כולנו לרוץ החוצה'.
בסוף בחרנו ברמי קוב. זה עדיף מבחינתי על שחמט, המשחק המתנשא בהיסטוריה של המשחקים וגם הכי אוברייטד ביקום. נו, מישהו צריך להגיד את זה. ולא, אין לזה קשר לעובדה שטריליון פעם ניסו להסביר לי מי זז איך ואני לא מצליחה לקלוט. מה פתאום. תוך כדי חלוקת הקוביות, נזכרתי שקראתי מחקר שאומר שבעידן הטלפונים, אנחנו הישראלים מסתכלים בעיניים של בני המשפחה שלנו רק 14 דקות ביום (!) אפילו בשישי ובשבת.
הנתון הזה הימם אותי כל כך שהחלטתי שאני, במו עיניי, מתכוונת להעלות את הממוצע הארצי. איך? עשיתי מה שאני יודעת לעשות הכי טוב: התנהגתי מוזר. התקרבתי אליהם (יש שיאמרו, מדי), כל אחד בתורו, הסתכלתי להם עמוק בעיניים, בלי למצמץ, והתחלתי לשאול שאלות על היום החולף. בחושיי החדים, שמתי לב שבעוד הגדולה מגיבה בהנהונים וקצת "כן" ו"לא" (יש מצב שהיא הייתה מפוחדת קלות), הקטן פשוט לא מספק תשובות בשיט ולכל שאלה הוא עונה בעוד שאלה. למשל, לשאלה "תום, איך היה היום בגן?", הוא ענה: "איך את חושבת שהיה היום בגן?". ועל שאלה כמו "היה לך כיף בחזרות ליום המשפחה?" הוא ענה: "מה נראה לך, שהיה לי כיף או לא?". ככה. זורק אליי חזרה את הכדור שזרקתי לכיוונו. לא יודעת מה יש לילד. התוצאה: השיחה לא מתקדמת לשומקום והקריז שלי רק הולך וגובר.
כמה שהתגעגעתי אליו
כעבור ארבע שעות שנראו כמו נצח, גנבתי הצצה לנייד כדי לגלות שעברה רק שעה. כמו אלכוהוליסטית לשעבר שפוחדת להתקרב לכוס יין, ככה פחדתי להתקרב לטלפון שלי. ידעתי שאשאב לקריאת נוטיפיקיישנס (יא, פול ווקר הציע לי חברות כרגע בפייס. רגע, הוא לא מת?), עשיית לייקים מטופשים (יא, מישהי שאני לא מכירה ושלא אכפת לי ממנה מאורסת!) והודעות וואטצאפ שהעולם לגמרי יכול להסתדר בלעדיהן (יא, האמא ההיסטרית מהגן שוב מנסה לחמם את כולם על הגננת). אבל לא הייתה לי ברירה - מה אני אשמה שהטלפון הוא גם השעון היחיד שיש בבית? מה אני אמורה לעשות, לחכות לשלושה כוכבים בשמיים כדי לקבל אינדיקציה למה הפאקינג שעה עכשיו?
תמיד תירצתי לעצמי שאני חייבת להיות זמינה 24/7 כי אני מנהלת חמ"ל קטן מהנייד שלי וזה תפקיד חשוב שאף אחד חוץ ממני לא יכול למלא. כן, אני מהעלובות האלה שאפילו לא טרחו להסיר את הווי הכחול מהוואטצאפ מטעמי חוסר אמינות לציבור. אני פשוט ישר עונה. לכל אחד. רק תחשבו על להקליד לי משהו והנה אני כבר מקלידה בחזרה.
בפועל, נחרדתי לגלות שבמשך ערב שלם אף אחד לא חיפש אותי. אף לא אחד. חמ"ל עאלק. חמ"ל שוויצרי אולי (כי אין שם מלחמות כאילו, בשווייץ. הבנתן? לא משנה). בתשע בערב אתגר #אמאזמינה שלי הגיע לסיומו. אחרי שהילדים נרדמו אספתי את הטלפון לחיקי, עמעמתי את האורות והתחפרתי בספה. כמה שהתגעגעתי אליו. לשטף המידע, לגלילה האינסופית, לחוסר המחשבה שמלווה אותה. "איזה כיף שאנחנו הולכים לעשות יחד!", אמרתי לו, כי זה לא מוזר בכלל לדבר לטלפון שלך. בשנייה שהתיישבתי יצא הבנזוג מהמקלחת, התיישב לידי בשיא הנונשלנטיות ואמר: "ממי, אולי תעזבי את הטלפון ונקשקש קצת?". וזהו, אדוני השוטר, זה כל מה שאני זוכרת.
