דליה פלח עוררה סערה בעולם הספרות, ו-42 שנה לא יודעים מיהי

ב-1978 פורסמו שירים של משוררת חדשה. הם זכו לאהדה, אבל האדם שחיבר איתם סירב להיחשף. השיר "יום חמישי במאפיית אנג’ל" מעיד שיש לו רגישות חברתית

עופרה עופר אורןפורסם: 02.02.20 01:28
המסתורין הקשור בזהותה של דליה פלח מזכיר את הסתתרותה של הסופרת האיטלקייה המצליחה, הידועה בכינויה "אלנה פרנטה" (צילום: Shutterstock)
המסתורין הקשור בזהותה של דליה פלח מזכיר את הסתתרותה של הסופרת האיטלקייה המצליחה, הידועה בכינויה "אלנה פרנטה" (צילום: Shutterstock)

דליה פלח הפציעה לעולם הספרות הישראלי כמו משום מקום ועוררה מיד עניין רב ובעיקר סקרנות, שכן איש לא ידע מיהי, איך היא נראית, היכן היא גרה, מה הרקע שלה, מנין באה. היא סירבה לחשוף את דיוקן פניה, להשתתף בערבי שירה, להתראיין, להופיע בציבור, וזאת על אף שקבלת הפנים לשיריה הייתה חמה מאוד, ואפילו סוערת.

 

השירים הופיעו לראשונה ב-1978 במוסף הספרותי של עיתון "הארץ", לשם הגיעו במעטפה עם בולים מצרפת – אבל, כפי שסיפר בני ציפר, עורך המוסף, לא היו חותמות על הבולים. כלומר, מי שהעבירו אותם למערכת לא שלחו אותם בדואר, אלא הגיעו כנראה למערכת בעצמם ושלשלו את המעטפה לתוך התיבה. אחרי שהשירים פורסמו במוסף, הגיב אליהם המשורר והמתרגם משה זינגר, כתב כי הם "מהיפים והחזקים המוכרים", והעיד כי מאז שפורסמו, "תלויים השירים על קיר חדרי תחת זכוכית, ואני חוזר אליהם מדי פעם בהשתאות".

 

צפו בכתבה בנושא:

 

 

קובץ השירים של פלח, "דודי השופט המחוזי דורבן", ראה אור בהוצאת עם עובד ב-1997 אחרי ששירים ספורים נוספים פרי עטה הופיעו פה ושם בכתבי עת שונים. איש לא ידע עליה מאומה, שכן שום פרט עליה ועל חייה לא דלף לציבור. רבים הביעו את סקרנותם. "מובן שמאוד הייתי רוצה לדעת מי זו", כתבה, למשל, המשוררת דורית ויסמן בבלוג "מקום לשירה". מי שניסו להתחקות אחריה כדי לחשוף את זהותה, נחלו כישלון. משה זינגר כתב: "ניסיונותיי לגלות מי היא המשוררת עלו בתוהו, ואני יודע שגם ידידים שנשבו בקסמם של השירים הללו, ניסו למוצאה, ולא עלתה בידם".

 

מתוך תשוקה להבין מי זאת דליה פלח, היו מי שניסו לפענח פרטים ביוגרפיים עליה מתוך שיריה. למשל, הסיקו שהיא חיה בתל אביב, מתוך השורות הבאות: "על עלי הפיקוס, הברורים,/ על עלי הברוש, שמה הם, בעצם, אולי 'מחטים',/ על חוטי הברזל, בין מוטות, במרפסת,/ על פרי אזדרכת, מועט, על ענפים חלקים,/ על גדר אבנים מפוררת, על גדר חיה מיובשת,/ על השמן השפוך, גגות אוטובוסים, / אי-אדמה, חצי-אי של אדמה מהקריה,/ גדור באיטום, בין הרחובות הגדולים,/ ועל צריפי הבטון שלו, המוסתרים".

 

קבעו שחיה זמן מה בצרפת, בין היתר מתוך השורות: "כשירו בשגריר ארגוב/ עוד לא ידעתי כמה נהדרת היא ארץ צרפת/ שנה שלמה ביליתי ברחובות העיר".

 

החליטו שהיא ילידת שנות ה-50, בשל השיר "שנות ה-60 וה-70 שמעורבבות בשנות ה-90":

 

הַפְּקִידָה, שֶׁדָּפַק אוֹתָהּ הָאַלּוּף,

שֶׁהָלְכָה לְקוּרְס טַיִס, וְהֵטִיסָה צִפּוֹר

פְּלָדָה,

אַךְ הֻדְּחָה,

וְאוּלַי נִדְפְּקָה עִם הָאַלּוּף,

אוֹ רַק הִתְעַסְּקָה.

הוּא זִיֵּן אוֹתָהּ, הָאַלּוּף –

הִיא הֵטִיסָה צִפּוֹר פְּלָדָה –

הִזְדַּיְּנוּ, הֻדְּחָה.

 

טענו גם שהיא מזרחית. שמאלנית. ערבייה. בעצם, לא, יהודייה. שהוריה ירדו מנכסיהם. שלמדה בפריז. שיש לה דוד שגר בדרום אפריקה. אחד השירים שכיוונו את המפענחים להשערה שהיא ערבייה הוא "יום חמישי במאפיית אנג’ל":

 

תַּלְמִיד תִּיכוֹן מֵרַמְאַלְלַהּ קוֹלֵעַ כָּל הַלַּיְלָה חַלּוֹת

בְּמַּאֲפִיָּה יְהוּדִית. יָנֵץ אוֹר שִׁשִּׁי חֻלִּי שִׁבְעָתַיִם

בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ. יָבוֹא הָאוֹטוֹ שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה

בַּעַל הַדְּלתֹות הָאֲטוּמוֹת, שֶׁשִּׁבֹּלֶת מְלֻכְסֶנֶת נֶחְתֶּכֶת עָלָיו כְּשֶׁהֵן נִפְתָּחוֹת.

הַחַלּוֹת לוֹהֲטוֹת וְחוֹרְכוֹת אֶת כַּפּוֹתָיו. הוּא תּוֹפֵס וְזוֹרֵק, נִפְטָר מֵאַחַת

וְשׁוּב מִתְגַּלְגֶּלֶת אַחֶרֶת, מַבְרִיקָה מִבֵּיצָה, זְהֻבַּת שֻׁמְשְׁמִין.

צִפֲּרִים שָׁרוֹת מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים.

הַיְלָדִים שֶׁבַּחֹפֶשׁ מְכִינִים אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים.

 

ניכרת בשיר רגישותה החברתית של הכותבת (ואולי כותב? האם שמה הוא בעצם פסבדונים של משורר או משוררת מוכרים שמעדיפים להסתתר? אולי הם רוצים, כדבריו של בני ציפר, "לעשות את הבלתי אפשרי: להיות משוררת בלי האדם שכותב את השירה"?). ההנגדה שהיא מציגה בין הנער הפלסטיני שנאלץ לעבוד כל הלילה בקליעות חלות לשבת, "בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה", לבין הקודש, שאינו שייך לו, אלא רק העבודה הקשה לקראתו; ההבדל בין הנער החרוץ, המיוגע, שתופס את החלות וזורק אותן כי הן חורכות את ידיו, לבין חבריו שעוסקים בהכנת "אֲבָנִים לַחַיָּלִים הַיְּהוּדִים"; התמונה שהיא מציירת: הציפורים שקול ציוצן נשמע "מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים" בבתי היהודים "וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים" של הפלסטינים – כל אלה נוגעים ללב, מעוררים מחשבה, מטרידים.

 

בכל אחד משיריה חבוי סיפור סתום שרק חלקו נגלה, רק קצוות ממנו רומזים על מה שמשוקע במעמקים, סמוי, מסקרן, מעורר רצון לדעת עוד. המסתורין הקשור בזהותה מזכיר במידה מסוימת את הסתתרותה הנודעת של הסופרת האיטלקייה המצליחה כל כך, הידועה בכינויה "אלנה פרנטה", שזהותה נחשפה לפני זמן מה, ואולי לא.

 

צפו בכתבה בנושא:

 

 

 

למרבה הצער, דליה פלח נעלמה מהבמה הספרותית הישראלית לפני 17 שנה, אחרי שספרה השני והאחרון, שנקרא "2003", ראה אור. "מי את, דליה פלח?" חתם משה זינגר את הרשימה שעסקה בה. שאלתו נשארה ללא מענה.

 

 

     

    האם אלנה פרנטה הייתה מסוגלת להצטלם ככה? הקליקו על התמונה:

     

    "אני לא אמיצה", כותבת פרנטה. "קודם כל, אני פוחדת מכל מה שזוחל, ויותר מכל, מנחשים". הקליקו על התמונה (צילום: AP)
    "אני לא אמיצה", כותבת פרנטה. "קודם כל, אני פוחדת מכל מה שזוחל, ויותר מכל, מנחשים". הקליקו על התמונה (צילום: AP)

     

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וספר שירה אחד, "מה המים יודעים על צמא", וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים