בשנתו הרביעית ללימודי הרפואה, כעתודאי באוניברסיטת תל אביב, רצה רפי ביאר לפרוש. הוא נתקף התלבטויות ותהיות אם בחר בכיוון הנכון לו, נוכח תחושת החרטה שעלתה בו, על שלא הלך לכיוון לימודי ההנדסה. לאחר אי אילו שיחות, שכנעו אותו חבריו להישאר בפקולטה. כיום, כאשר הוא פרופסור בן 67, לפניו הכנס ה-24 לקרדיולוגיה פולשנית שבניהולו, ומאחוריו עשרות שנים במערכת הרפואה הציבורית והאקדמיה הישראלית - נראה שהעובדה שהקשיב לעצת חבריו, היא המזל של כולנו.
פרופ' ביאר, המתגורר כיום בחיפה, נולד בפתח תקווה לרינה וד"ר חיים ביאר, היא עקרת בית והוא ד"ר לאורולוגיה. שניהם עלו מטורקיה בשנת 51', ושנה לאחר מכן הביאוהו לעולם. לא חלף זמן רב, והמשפחה עברה לתל אביב, שם גדל והתחנך עד הצטרפותו למסלול העתודה לרפואה בצה"ל.
"התלבטתי בין הנדסה לרפואה. בדירוג שהייתי צריך להגיש לצבא, שמתי במקום הראשון דווקא את לימודי ההנדסה הכימית ובמקום השני רפואה, אבל הודיעו לי שהתקבלתי לרפואה לפני שהתקבלתי להנדסה הכימית, אז הלכתי על זה", הוא נזכר. "אחרי שבשנה הרביעית כמעט והפסקתי את הלימודים, וחברים שכנעו אותי לסיים אותם, התגייסתי להיות רופא גדודי בגולני. שירתתי משנת 78' עד 82', אז פרצה מלחמת לבנון הראשונה, והוצבנו בשדה התעופה בביירות. מסביבנו הפצצות, ועסקנו בטיפול ופינוי פצועים. בילינו שם כמה חודשים טובים".
באחד מימי הלחימה הגיעה קבוצה גדולה של לוחמים פצועים מהחזית הצפונית. אחד מהמפונים היה רופא וחבר ילדות שלו. "היום הוא מהרופאים היותר מוכרים במערכת, והוא ביקש שלא אציין את שמו. אני מכיר אותו מילדות, והוא למד שנה מעלי בבית הספר לרפואה. הוא הגיע אלי לשדה התעופה בביירות כולו בשוק, כמעט בלי דופק, אך לא ראינו שום פציעה עליו. אחרי שחיפשנו ראינו כניסה של רסיס לחלק העליון של רגלו. טיפלנו בו במהירות, ונתנו הנחייה לפנות אותו בטנק משוריין לצור, ומשם במסוק לרמב"ם. ברמב"ם סיפרו לנו שמזל שהגיע, כי הרסיס קרע לו חלק מהמעי והוא דימם בבטן - וניצל. לימים הפך להיות 'פיגורה' רצינית בעולם הרפואה, וחבר טוב שלי".
כשנגמרה המלחמה השתחרר ביאר מצה"ל, ובמקום ללכת להתמחות, קיבל אישור מיוחד להמשיך ללימודי הנדסה רפואית בטכניון. הוא סיים את התואר הנוסף, התחיל התמחות בבית החולים רמב"ם, במהלכה נסע להתמחות בקרדיולוגיה פולשנית בבית החולים ג'ונס הופקינס שבבולטימור, והפך לרופא בכיר בתחום. לצד עבודתו הרפואית המשיך במחקריו בתחום ההנדסה הרפואית בליווי טובי המומחים מהטכניון, הקים את המכון לחקר הלב, וב-96' מונה למנהל היחידה לקרדיולוגיה פולשנית. בניגוד לרופאים רבים, שלאורך הקריירה שלהם מחליפים מקומות עבודה, ועוברים בין בתי החולים בארץ, ביאר לא עזב את רמב"ם מעולם, למעט פעם אחת בשנת 99', בה מונה לדיקאן הפקולטה לרפואה בטכניון.
"כשהייתי מנהל יחידה, תפס אותי הדיקאן הקודם של הפקולטה לרפואה, פרופ' פרץ לביא (עד לאחרונה נשיא הטכניון), וביקש שאתמודד לתפקיד הדיקאן. הסכמתי להתמודד בבחירות לתפקיד ונבחרתי. הייתי בתפקיד 6 שנים, עד 2005, ובתקופה זו, מעבר לזה שבנינו את הפקולטה ופיתחנו את אנשי הסגל, היה לי הכבוד האדיר ששני חברי סגל קיבלו את פרס הנובל: פרופ' אהרון צ'חנובר ופרופ' אברהם הרשקו, שניהלו את המחקר שלהם בפקולטה, והם שם עד היום.
"כבר שנכנסתי לתפקיד אמרו לי 'שים לב שיש פה שני חבר'ה שעלולים לקבל את הנובל'. כל שנה הייתי כותב מכתב המלצה ושולח לוועדה הבוחרת, וחמש שנים הם לא קיבלו את הפרס. בשנה האחרונה, כשכבר איבדנו אמונה שהם יזכו, פתאום הודיעו שהם זכו. כשהתקשרו להודיע להם על הזכייה, לא מצאו אותם ואי אפשר היה לדבר איתם. הודיעו לי שהם זכו לפני שהודיעו להם".
ואתה בישרת להם?
"גם אני לא הצלחתי לתפוס אותם, מישהו אחר הודיע להם. בסוף כולנו ידענו, וזו היתה חוויה אדירה".
התרגשות אחרי ציפייה של 6 שנים. מובן לחלוטין.
"זו היתה חגיגה בלתי רגילה לפקולטה, ולטכניון ולמדינת ישראל".
"מקפידים על האיכות וההישגים"
לצד הזכייה המתוקשרת, הוטבע חותמו בפקולטה במובנים רבים. הוא יצר שיתוף פעולה, שנמשך עד היום, בין הפקולטה ובית החולים ג'ונס הופקינס בבולטימור, ואלו חולקים ידע רב ופרויקטים משותפים; מחקרים רבים של חוקרים בתחומי הרפואה קיבלו בתקופתו דחיפה גדולה, בהם מחקרו של פרופ' יוסף איצקוביץ, מנהל מחלקת נשים ויולדות ברמב"ם, שיצר את תאי הגזע העובריים הראשונים, ומחקרו של פרופ' ליאור גפשטיין, שבעזרת תאי הגזע העובריים מצליח לרפא לבבות; גם חברת ביו-סנס, שהתחילה את דרכה, וגם נמכרה, על בסיס היכולת החדשנית לנווט בין עורקי הלב, ניזומה תחת ניהולו; כך גם מחקרו של פרופ' מוסא יודעים, שפיתח תרופה המעכבת את התפתחות מחלת הפרקינסון. "הפקולטה לרפואה לא גדולה בכלל, אך מקפידה על האיכות וההישגים", אומר ביאר, "והיה לי הכבוד להיות שם במשך 6 שנים".
פרופ' ביאר "מצנתר" סופגניה בברכת חנוכה היתולית של ביה"ח רמב"ם
כשסיים ביאר את הקדנציה כדיקאן הפקולטה, יצא לחצי שנת חופש, במהלכה חוזר על ידי שורת חברות ומוסדות שהתעניינו באפשרות לצרפו לשורותיהם. למרות ההצעות הרבות, זו שכבשה את ליבו היתה לנהל את בית החולים בו צמח - רמב"ם. "לקח זמן לשכנע אותי לקחת את התפקיד. לנהל ביה"ח זה לא כמו לנהל פקולטה בטכניון, שם יש לך גב של מוסד אקדמי. היה לי ברור שבמקרה של רמב"ם, היה צריך להקים קמפוס חדש. למזלי, היתה ברמב"ם קבוצה של אנשים, ביניהם איתן ורטהיימר, שיחד הובלנו את תוכנית האב שלנו והחזון של המקום - לבנות קמפוס חדש עם כל האלמנטים המודרניים".
בעצם אמרו לך שהאתגר הוא להביא כסף.
"חשבתי שהכסף יגיע, אבל הוא לא תמיד בא. ואם לא די בזה, ארבעה חודשים מכניסתי לתפקיד פרצה מלחמת לבנון השנייה. ביה"ח היה תחת אש במשך חודש, וכל היום אזעקות, מיון קטנטן וצוות רפואי מעולה. כמובן שמיותר לציין שכלום לא היה ממוגן".
אחד המקרים הזכורים לו ביותר מתקופה זו קרה במהלך צנתור חירום. "צנתרתי חולה בסכנת חיים עם היצרות עורקים קשה, ופתאום - אזעקה. זה היה יום כבד של התקפות טילים. הייתי באמצע הצנתור, והצוות סביבי לא ידע מה עושים - עוזבים את חדר הצנתור או ממשיכים למרות הסיכון? נשארתי לשבת שם בצנתור, כשהבלון בעורק של החולה, ושלחתי את האחות וטכנאי הרנטגן לתפוס מחסה. אלו היו 90 שניות ארוכות, ואז שמענו את הנפילות. במהלך צנתור החולה נמצא בהכרה מלאה, ושומע את כל ההתרחשות סביבו. ה'בומים' נפלו בים, לא רחוק מאיתנו, כי חדר הצנתור ממש על הים. במהלך המלחמה הבנתי, שצריך לשנות את המציאות הזאת וליצור מערכות ממוגנות ברמב"ם".
לאחר המלחמה, כינס פרופ' ביאר את כל צוותו לחישוב מסלול מחדש. יחד בנו תוכנית אב חדשה, שבמרכזה המיון הממוגן הראשון והגדול בישראל, המכיל 2,000 מיטות, וביום יום משמש כחניון מכוניות. "כל גורמי הממשלה אמרו לי 'לא, מה פתאום' ו'תתמודדו', ואז, למעשה, התחלנו לגייס תרומות בהיקפים הרבה יותר גדולים ממה שגויסו עד אז. קיבלנו שתי תרומות מרכזיות, שהתניעו את השינוי ברמב"ם - סמי עופר תרם לביה"ח את המיון הממוגן, ומשפחת רפפורט תרמה את ביה"ח לילדים. תמיד התרומות הקדימו את מה שהממשלה נתנה. בסוף, בכוח, ורטרואקטיבית, קיבלנו בערך רבע מהכסף מהממשלה. עד היום זה עובד באותו אופן עקום. המדינה צריכה להיות הראשונה שנותנת, אבל אם הייתי מחכה למדינה, לא היינו מגיעים לכלום. הצלחנו להתקדם, והיום יש לנו בית חולים ממוגן וגמור".
למרות שסיים את תפקידו כמנהל בית חולים רמב"ם בפברואר האחרון, אני נפגש איתו במשרדו שברמב"ם. "עדיין לא לגמרי עזבתי. אני עדיין עוזר בתחום גיוס תרומות ובפיתוח הטכנולוגי. אני גם עדיין מצנתר יום בשבוע, כל עוד אני יכול ולא זורקים אותי."
למה שיזרקו אותך?
"תשמע, מגיע גיל מסוים שאתה מתחיל לרדת. אבל אני עוד לא שם. אני נהנה מהעבודה בצנתורים.
מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, אמר שבניתם פה עיר שלמה שהיא יותר גדולה מביה"ח החדש אסותא באשדוד. גאווה גדולה.
"כן, בעשור האחרון זה היה הפרויקט הכי גדול בארץ. ארבעה בניינים שמתחתם מיון ממוגן תת-קרקעי. גייסנו קרוב לחצי מיליארד דולר ב-13 השנים האלה, כאשר 20 אחוז הגיע מהמדינה והשאר מתורמים נדיבים שמלווים אותנו לאורך הדרך".
אלפיים איש מכ-40 מדינות
בשבוע הבא יחל הכנס ה-24 בניצוחם של פרופ' ביאר ושותפו פרופ' חיים לוטן, בתחום הקרדיולוגיה, כנס הנחשב ל"מֶכה" של התחום. לכנס, שיחל בשבוע הבא במלון אינטרקונטיננטל בת"א, יגיעו יותר מאלפיים איש מכ-40 מדינות, שיחזו בפיתוחים ובחדשנות הטכנולוגית הישראלית בקרדיולוגיה. לדברי ביאר, 50 אחוז מהפיתוחים הטכנולוגיים הרפואיים עוסקים בעולמות הקרדיולוגיה השונים, ובישראל בין 30% ל-50% מהחברות העוסקות במדעי החיים, תחומן הוא קרדיולוגיה על גווניה. "מגוון בעיות הלב הוא מהתחומים היותר שכיחים שעולם הרפואה מתמודד עימן", הוא אומר. "התחרות צמודה בין סרטן לבעיות כלי דם ולב. שנה ככה, שנה ככה".
תחרות מקסימה.
"מקסימה. ההורג הכי גדול בעולם הוא הסרטן, ולאחרונה בעיות כלי דם ירדו למקום מספר 2. סיבה נוספת שתחום זה מושך אליו יזמים היא, שהרבה מהבעיות הן מכניות: סתימת עורקים, בעיות בשסתומים, בעיות ב'אינסטלציה' מה שנקרא. זה תחום שחובק בתוכו מכניקה, חשמל, הנדסה, הנדסת תאים ומה לא. הכל אפשר למצוא בקרדיולוגיה, ולכן בכנס יש את מגוון התחומים".
פרופ' ביאר עם נשיא הטכניון ובכירי הפקולטה לרפואה: "שיר הפקולטה".
את הכנס הראשון יזם פרופ' ביאר בשנת 95', אז ישראל לא כיכבה עדיין בצמרת החדשנות העולמית בתחום. היום, ב-2019, אין שניים ליזמים הישראלים, לדבריו. "כשהתחלתי עם זה, עוד לא הייתי מנהל רמב"ם, אלא רופא קרדיולוגיה פולשנית ומרצה בטכניון. היה לי חשוב ליצור כנס, שיביא לישראל אנשים מכל העולם, שיבנו את כל החידושים בארץ. הכל התחיל כשישראל עוד היתה חלשה בחדשנות ברפואה, והיום היא מעצמה רפואית בתחום. אז היית יכול לספור על כף יד אחת את מספר החברות שעסקו בתחומים הרפואיים. כיום יש מעל 1,600 בתחומי מדעי החיים, שמתוכן כמה מאות שעוסקות בתחומי הלב".
"יצרתי את התינוק, והעברתי אותו לאימוץ"
באוגוסט האחרון נמכרה ב-1.1 מיליארד דולר חברת "קורינדוס", שהפטנט שעל בסיסו מבוסס מוצרה הומצא ונרשם ע"י פרופ' ביאר ואשתו. החברה, שנמכרה לאחת מענקיות המכשור הרפואי, פיתחה מערכת רובוטית לצנתור, שיש בה צורך שכן מצנתרים חשופים במהלך עבודתם לקרינה רבה, המגדילה את הסיכויים לתחלואה בסרטן, וכן משום שהם לובשים חליפת עופרת כבדה כהגנה מפני הקרינה, וזו עשויה לגרום לפגיעה בעמוד השדרה. "זו חברת סטארט-אפ שיזמתי בשנת 2002 בתור חברה המשותפת לרמב"ם ולטכניון. היא עברה דרך ארוכה ולא פשוטה, שהגיעה לאקזיט מאוד גדול. היא התחילה פה ברמב"ם, בחממת הטכניון הממוקמת פה, והובלה ע"י מהנדס מכונות צעיר ומוכשר מהטכניון, טל ווינדרוב, שבאוגוסט חזינו בהצלחתו. יחד עשינו את האבטיפוס הראשון, שלאחריו ווינדרוב המשיך בעצמו עד לאקזיט. אני לא עזבתי אף פעם את העולם הרפואי-אקדמי. יצרתי את התינוק, והעברתי אותו הלאה לאימוץ. כמובן ששמרתי איתם על קשר, עשיתי את הניסוי הקליני הראשון, ונכללתי במקימים, אבל לא הייתי בבורד".
בינואר האחרון פורסם שבעזרת המערכת של 'קורדינוס', בוצע לראשונה צנתור בשלט רחוק, כשהמצנתר יושב במנזר מבודד בהודו והמצונתר בבית חולים המרוחק עשרות קילומטרים ממנו, והכל על גבי האינטרנט. "זה עוד לא בשימוש אינטנסיבי, ורק בוצע הצנתור הראשון מרחוק, אבל זה אחד הדברים שחשובים למפתחים בחברה היום. הם חושבים להגיע למקומות שאין בהם מספיק רופאים מיומנים, ולעשות שם פעולות טובות. הם הולכים גם לכיוון המוח, לצנתרי מפרצות במוח".
פרופ' ביאר מספר, שבכנס תתקיים תחרות סטארטאפים שבסופה פרס כספי של 100 אלף דולר לזוכה. "זה יהיה יום מרוכז, בו תכריע וועדה בין עשרת הפיינליסטים, לאחר שסוננו מתוך מאות. יש לא מעט ישראלים בעשירייה הזו. זה תענוג להיות בכנס הזה. מה שאני אוהב בו, זה שכל האנשים באים מהעולם כדי ללמוד מאיתנו, והם יוצרים המון אינטראקציות, שמתוכן ניזומות חברות חדשות שלולא הכינוס הזה לא בטוח שהיו צצות".
אתה ממשיך ליזום סטארטאפים ולעסוק בהייטק?
"עכשיו כן. בגלל שהתפנה לי זמן, אני עוסק בזה יותר אבל עוד לא החלטתי סופית למה אכנס בעובי בקורה. כרגע אני יותר מצנתר, ועוזר לאגודת הידידים של בית החולים בגיוס תרומות".
לפרופ' ביאר ואשתו, שעבדה כעובדת סוציאלית בביה"ח "בני ציון" בחיפה ולאחרונה יצאה לפנסיה, ארבעה ילדים. ביתם הבכורה, עפרה, גרה בארה"ב בשנים האחרונות והיא ד"ר להמטולוגיה, ביתם השנייה, חגית, וטרינרית שעובדת בהייטק, ובעברה השתתפה בתוכנית הריאליטי 'גריז', ושני ילדיהם הנוספים - סטודנטים. משתי בנותיהם הבכורות נולדו חמשת נכדיהם, שלהם הם מנסים לפנות זמן רב ככול הניתן.
לקחת את הנכדות לסיבוב בבתי חולים?
"לא, לא. בעיקר גני שעשועים ודברים כאלה. לא מיטות ולא חולים".
פגישתנו עומדת להסתיים ופרופ' ביאר ייסע לכנס לציון 50 שנה לפקולטה להנדסה רפואית בטכניון. הדרך הזו, בין המוסדות החיפאיים "רמב"ם" ו"הטכניון", היא ציר חייו, וניכר שהיא ממלאת אותו במשמעות אדירה. "לנהל בית חולים זו אופרציה גדולה, ויש אחריות מסביב לשעון על אלפי מטופלים, ולמרות שזה לא פשוט, זו עשייה מרתקת שאני קם אליה כל יום בבוקר עם צליל בלב. זה תענוג לעבוד עם הצוות שעבד איתי לאורך השנים, ולהתגבר על כל המכשולים. ההנאה שברפואה היא ההצלחה. שאתה עומד מול עורק חסום, ואחרי הצנתור אתה מול עורק פתוח. זה תמיד מרגש".
לא רצית להמשך לנהל?
"שאלו אותי למה אני לא מבקש שיאריכו לי, ועניתי שתקופה של 13 שנה זו תקופה משמעותית, והשארתי בה את חותמי. הרי אין לזה סוף באמת, ואני שמח שיש לזה סוף מעוגן. כמו באקדמיה, הייתי 6 שנים דיקאן, ונגמרה הקדנציה. טוב שיש סוף, ואולי אפילו צריכות להיות קדנציות קצרות יותר. הייתי אומר שמנהל בית חולים צריך להיות 8 שנים, ועוד 4 כתוספת אם צריך, כדי שאם מנהל לא עושה כלום - שיילך, ואלה שכן עושים - שיאריכו להם".
לסיכום, אתה שמח שלא עזבת את הרפואה באוניברסיטה?
"בטח. החברים שלי צדקו. אני חושב שזה בפירוש מקצוע מרתק. מאוד תובעני, אבל מרתק. הוא מאפשר לך לבחור את הדרך שלך, ואני בחרתי בתפר שבין הרפואה להנדסה".
