"זאת עבודה שהורגת", כתב ג'רארד מנלי הופקינס לאחד מידידיו כשנה לפני מותו ב-1889, בהיותו בן 45 בלבד. באותה תקופה הסתיימו שנים רבות שבהן שימש הופקינס ככומר קתולי, והוא קיבל משרה של פרופסור ליוונית באוניברסיטה המלכותית של דבלין. את הלימודים הקלאסיים – עברית, תיאולוגיה ופילוסופיה – אהב מאוד, אבל לא הצליח בעבודת ההוראה. לא פעם התלונן באוזני ידידיו על המונוטוניות והשעמום שחש כשנאלץ לבדוק מאות מבחנים בשנה. בסתר כתב הופקינס שירים, שהיו אמורים להיות מקור לנחמה ואפילו לגאווה. כיום הוא נחשב לגדול המשוררים האנגלים של התקופה הוויקטוריאנית, אבל אדיקותו הדתית מנעה ממנו את היכולת להרגיש שבע רצון מכישרונו ולהתמסר לו.
צפו בסרטון עליו:
הוא נולד באנגליה למשפחה שהשתייכה לכנסייה האנגליקנית, אבל בבחרותו המיר את דתו: כשהיה בן 19, סטודנט באוקספורד, פגש את חברי תנועת אוקספורד, שחשו זיקה אל הכנסייה הקתולית; בעקבות המפגש נעשה קתולי, ולאחר זמן מה עזב את האוניברסיטה, הצטרף למסדר היֵשועי של הכנסייה הקתולית, ובגיל 33 הוסמך לכמורה. על חברי המסדר שאליו השתייך הוטל להתמסר לחיים נוקשים של סיגוף, צייתנות, עוני וטוהר, וקנאותם המופלגת קוממה עליהם לפעמים את הכנסייה. הם ניהלו רשת של בתי ספר מיסיונריים רבי השפעה וטיפחו אותם, וכן הקפידו על היררכיה ברורה ונוקשה, שבמסגרתה קבעו קדושים ומרטירים משלהם. חברי המסדר גם נתבעו לטוהר רוחני, ומעל לכל – לנאמנות למסדר.
הופקינס התמסר לחיי הדת מתוך התקוממות נגד החומרנות הוויקטוריאנית וחיפוש אחר יופי ורוחניות, שהשתקפו גם בשיריו. השירים עצמם עוררו בו תחושה של סתירה פנימית: הוא ניסה להתכחש לדחף שלו לכתוב והשתדל להימנע מכך. מאחר שהתחייב לחיים של דלות ונאמנות, הקדיש את עצמו בגוף ובנפש למסדר, שקבע את אורחות חיי היומיום שלו וגם את תחומי העניין האינטלקטואלי שבהם הורשה לעסוק. בתקופת ההכשרה צונזרו אפילו המכתבים שכתב ושקיבל, וכדי לקיים כל פעילות שלא נקבעה מראש, נאלץ לבקש רשות. את כל אלה קיבל על עצמו מרצונו החופשי. אמנם, בהמשך חייו הביע לא פעם אי-נחת כלפי המגבלות שהוטלו עליו, אך ציית להן תמיד, ומעולם לא הטיל ספק קל שבקלים במחויבותו המוחלטת למסדר.
עם זאת, הוא התקשה ליישב בין הדחף שלו לכתוב, "לשרת את המוזה", לבין הצורך לעבוד את האל. כשהצטרף למסדר, שרף את כל שיריו, אבל חזר לכתיבה אחרי שחמש נזירות פרנציסקאניות, שנאלצו לגלות מגרמניה על סיפונה של האונייה דויטשלנד, טבעו יחד איתה בשפך של נהר התמזה. "הייתי רוצה לכתוב על כך", גילה לאחד הממונים עליו, וזה עודד אותו להתחיל במלאכה. אחרי הפואמה "דויטשלנד" המשיך לכתוב, אבל התייסר משום שהרגיש שהשירה מנוגדת למצפונו הדתי. במשך שנה שלמה בלם אותה, אבל אז פרצו ממנו שירים שבהם פיאר בהתפעלות אקסטטית את יופיו של הטבע, המגלם את גדולתו של האל.
אחד מהם הוא "הבז", כאן בתרגומי. התרגום ראה אור לראשונה בגיליון 18 של כתב העת הספרותי "הו!", שהוקדש כולו לתרגומי שירה:
הַבֹּקֶר תָּפַסְתִי בִּמְעוּפוֹ אֶת בַּז-הַבֹּקֶר, הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ
שֶׁל מַלְכוּת הַשַּׁחַר הַוָּרֹד מְקֻוְקָו, דוֹהֵר בְּחֶדְוָה
עַל אֵדְווֹת הָאֲוִיר הַיַּצִּיב הַחוֹלְפוֹת מִתַּחְתָּיו,
עָף גָּבוֹהַּ, מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ
וְאָז שָׁב שוּב, נוֹשֵׁב, נָע, נָד, דּוֹאֶה, בְּלִי לָנוּחַ
גּוֹלֵשׁ, גּוֹעֵשׁ, שׁוֹטֵף, מַחְלִיק עַל מָה שֶׁלְּרַגְלָיו,
לִבִּי נִסְתָּר כְּשֶׁהוּא הוֹדֵף אֶת הַמַּשָּׁב הָרַב,
רוֹטֵט אֶל מְעוֹף הַצִּפּוֹר, אֶל מָרוּת מוֹסְרוֹתָיו!
פֶּרֶא פָּרוּעַ, הָדָר מְפוֹאָר מִתַּמֵּר בְּךָ כָּאן
כְּשֶׁאַתָּה נִרְתַּם, רוֹשֵׁף אֵשׁ, נָאֶה פִּי אֶלֶף
מוֹנִים, אַבִּירִי, וּפִי כַּמָּה יוֹתֵר מְסֻכָּן!
אַךְ אֵין תֵּמַהּ: נִצְנוּץ הֶחָרִישׁ אַחֲרֵי שֶׁלֶף
וּתְכֵלֶת הָרֶשֶׁף שֶׁל גִּיץ אַרְגָּמָן
מִתְנַפְּצִים וְנוֹפְלִים בַּזָּהָב הַנֶּחְשָׂף.
כתיבתו של הופקינס מתאפיינת ומצטיינת במוזיקליות שבה, ואכן, באחד ממכתביו הדגיש הופקינס שאת שיריו יש לקרוא "עם האוזן", ורצוי בקול. כך גם את השיר "הבז", שבו הוא מתאר בעושר צלילי רב את "הַנָּסִיך הַשָּׁלוּחַ" – הבז היפהפה שבמעופו צפה, אחוז התפעלות מעוצמתו שהיא פראית אך בה בעת מרוסנת. הופקינס רואה איך הבז משייט על פני הרוח, שולט בה ובשמיים שבהם הוא מרחף, גולש באוויר, ונראה כאילו בכל עוצמתו הוא "מוֹשֵׁךְ בְּכוֹחַ אֶת רֶסֶן הָרוּחַ", כמו פרש על סוס. הבז מסמל בעיניו את ישו, והצפייה בו מעניקה למשורר תחושה של התגלות והארה.
ברבים משיריו נוגע הופקינס בטבע, ביופיו ובחוויה המיסטית והדתית שהוא מעניק. דוגמה נוספת היא השיר "ליל כוכבים", שהתרגום שכתבתי לו הופיע גם הוא לראשונה בכתב העת "הו!":
הַבֵּט בַּכּוֹכָבִים! רְאֵה, רָקִיע יֵשׁ מֵעַל!
רְאֵה אֶת בַּרְנָשֵׁי הָאֵשׁ יוֹשְׁבִים שָׁם בָּאֲוִיר!
וּפַרְוָרִים שֶׁל בֹּהַק, עִגּוּלֵי מִגְדַּל שָׁבִיט,
וְיַהֲלוֹם הָאוֹר הוֹלֵם, בָּאֲפֵלָה טָבַל.
עַל דֶּשֶׁא פָּז קַר וְקוֹדֵר זָהָב מֻתָּךְ מוּטָל,
הַצַּפְצָפוֹת בְּאוֹר כָּסוּף שֶׁאֶת הַלֵּיל מַבְעִיר
פְּתִיתֵי יוֹנִים צָפוֹת מֵעַל הַכְּפָר בִּיעָף מַבְהִיל,
אָכֵן, הַכֹּל נִרְכַּשׁ תָּמִיד, לַכֹּל כָּאן פְּרָס נִתַּן.
אִם כֵּן – רַק קְנֵה – אַךְ מָה? – תְּפִלָּה, צְדָקָה, בְּרָכָה, שְׁבוּעָה,
רְאֵה, רְאֵה: אֲבִיבִיּוּת שֶׁעַל עַנְפֵי מַטָּע!
רְאֵה! נִצַּת נִיסָן, הַמּוֹפִיעָה עַל עֲרָבָה!
הִנֵּה אָסָם סָגוּר הַמְּשַׁכֵּן שָׁם בְּקִרְבּוֹ
אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר שֶׁל הֶחָתָן אֲשֶׁר יָבוֹא,
בֵּיתָם שֶׁל יֵשׁוּ וְאִמוֹ שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ רַבָּה.
המשורר מתאר את עוצמתו של ליל כוכבים: אלה נראים בעיניו כמו "fire folks" ("ברנשי האש") ש"יושבים" באוויר. היופי המכשף של הלילה מחזק בו את הלהט הדתי ואת תחושת ההתעלות השמיימית.
אף אחד משיריו של הופקינס לא התפרסם במהלך חייו. כל ימיו הוא השתדל להתכחש להיותו אמן יוצר, גם כשהמוזה גברה עליו ואילצה אותו לכתוב. ידידיו הפצירו בו שירשה להם לפרסם את השירים, אך הוא התמיד בסירובו התקיף. רק אחרי מותו החל אחד הידידים, רוברט ברידג'ס, לפרסם את השירים באנתולוגיות. ב-1918, כמעט 30 שנה אחרי מותו של המשורר, ראה אור ספר שכלל את כל שיריו. נדרש זמן עד שציבור הקוראים למד לאהוב אותם, אבל בשנות ה-30 הם החלו לזכות להערכה, למוניטין ולהתפעלות רבה.
איך יצר ג'ון לנון את אחד משיריו הגדולים, ולמה הוא לא נתן עליו קרדיט לאשתו? הקליקו על התמונה:
