בוגרי המחלקה לתקשורת חזותית בויצו חיפה מציגים השנה מפגן מרשים של עבודות הקשורות לטכניקת איור, רישום, ציורי קיר וגם וידאו מונפש. את חלקן הגדול יצרו יוצאי חבר המדינות, שמדי שנה מתגלה ידם המעולה. אלא שמול עבודות מרהיבות אלה, שהוצגו בחללים מוארים ומרווחים, תפסה את עיניי דווקא עבודה שהוצגה בחלל קטן וצר, שחור וחשוך, עבודת וידאו שאין בה איור כלל – "הבריחה הגדולה, אפריקה 1944-1948" של רותם אגוזי.
אגוזי (29) מציגה סיפור תמים וכביכול-היסטורי, הלקוח מסרט ארכיון שנקרא "יום בגלות אפריקה" ושאותו צילם, ביים וערך הלוחם דוד דרוקמן. הסרט ההיסטורי מציג את סיפורם של מאות לוחמי אצ"ל ולח"י, שהוגלו על ידי הבריטים למחנה גילגיל בקניה. דרוקמן קיבל מהבריטים מצלמה ותיעד את שגרת יומם של הלוחמים. אגוזי הפכה את הסרט הנאיבי שלו לסרט בלשי, והיא מפרקת אותו לשישה מסכים שבהם היא חושפת לעיני הצופים את התחבולות והתכסיסים של הלוחמים הכלואים.
לא דרוקמן הצלם ולא הלוחמים השתמשו בסרט כתחבולה. זו אגוזי, שגילתה את מה שעומד מאחורי הסרט, בעקבות סיפור משפחתה ופרויקט קודם שעשתה. סבה, יהודה בורוכוב, נמנה עם לוחמי האצ"ל שהוגלו למחנה. הוא ביקש מהבריטים מצלמת סטילס והיה האחראי על תיעוד המחנה בשביל מכון ז'בוטינסקי. בין היתר השתמש במצלמה כדי לסייע לבריחה, למשל כאשר ביקש לצלם ממגדל השמירה, ובכך עזר לחבריו לתכנן את נתיב הבריחה.
בשנה ד' ללימודיה בוויצו, במסגרת קורס עיצוב ספרים, אגוזי הוציאה מחדש חוברת שירים של הלוחמים שסבה ערך. לשירים היא הוסיפה צילומים של פריטי עבודות יד, שהכינו אנשי המחנה (גילופי עץ, תמונות למשפחות בארץ ועוד), ועל כך זכתה בפרס מטעם מכון ז'בוטינסקי על מחקר לימודי. היא נשאבה יותר ויותר לחומרי הארכיון, ואז נתקלה בסרט "יום בגלות אפריקה".
"נפלו לי המון אסימונים", היא מספרת, "כי קראתי כבר את כל ההסוואות וההסתרות שהם עשו במחנה, ופתאום ראיתי אותם בסרט התמים, שרק אם אתה כבר יודע את הסיפור ומכיר את הדברים לעומק- אתה יכול לגלות אותם בסרט".
כך אפשר לראות בסרט תלייה לייבוש של סדיני כביסה גדולים בין צריפי הכלואים - שאגוזי זיהתה אותה כהסתרה לבורחים; תחרות זריקת אבנים - שכללו פתקים עם מסרים שנזרקו לאנשים מחוץ למחנה ושסייעו לבריחה; או עבודות עפר לשתילת קקטוס - שלמעשה החביאו את חפירתה של מנהרת הבריחה; וגם מקהלה ששרה את המנון האינטרנציונל, עם מלות הפתיחה "קום התנערה עם חלכה" - רמזה לבורחים שהתחבאו קבורים באדמה, כי השטח פנוי והם יכולים לקום ולברוח. את כל הגילויים אגוזי חושפת בעדינות ובטכניקה יפה, שמגלה רק בסופה את התחבולות והתכסיסים.
משהו אחד אני לא מבין. למה הבריטים בכלל שיתפו עם זה פעולה? למה הם נתנו להם מצלמות?
"כי הם היו רחוקים מהבית, וגם הבריטים היו רחוקים, וזה היה סיר לחץ ואתה רוצה לשחרר קיטור מדי פעם כדי שלא יהיה פיצוץ, וזה עזר. כשהם הגיעו למחנה, תנאי התברואה היו גרועים, האוכל היה גרוע ולא הייתה כשרות. השומרים ידעו ערבית ותיקשרו עם היהודים שידעו ערבית, והבריטים לא אהבו את זה ודאגו לסכסך ולספר שקרים לשומרים על מה שקורה בארץ ישראל, כדי שישנאו את היהודים. זה גרם גם למקרה נוראי של טבח של השומרים הסודנים בכלואים".
נראה שהרגשות העזים שלך הקשורים לפרויקט קשורים לסבך, שהיה כלוא שם כל התקופה – הוא היה בין הראשונים שהגיעו ועזב רק ב-1948, לאחר הקמת המדינה. מה את זוכרת ממנו? מה הוא עשה באצ"ל?
"סבא נפטר ב-1999 כשהייתי בת 10, ואני לא זוכרת ממנו הרבה. הוא עשה כל מיני פעולות שנקראות היום טרור. אבל כשבאתי לארכיון ז'בוטינסקי היו שם אנשים רבים שהכירו אותו, כי הוא היה מגיע הרבה כארכיונאי לשעבר. הם אמרו לי שהוא היה בחור לא גדול במיוחד, אפילו די קטן. הייתי בשוק. בתור ילדה זכרתי אותו ממש גדול. גם כששמעתי בארכיון ראיונות איתו, גיליתי שלא זכרתי בכלל את הקול שלו".
ואיך מתייחסים בבית לפרויקט הגמר שלך?
"מתרגשים, בייחוד אמא שלי והמשפחה שלה, שסבא שלי הוא מהצד שלה. אמא אומרת שזה עשה לו כבוד. אבל זה לא סיפור על סבא שלי, אלא סיפור על אנשים שמסופר דרכו".
- החומרים הארכיוניים באדיבות ארכיון מכון ז׳בוטינסקי
