על פניו, הבית של עירא בן גיאת בקיבוץ נחשולים הוא עוד בית חדש, שנבנה במקומו של בית-קיבוץ ישן: בית חד-קומתי חף מגחמות, עם עץ (מכנף מצוי) ותיק וגדול, שניצב-מתנשא מול הדלת. אבל לבית, בעל הקווים הנקיים, יש סיפור מיוחד. כאן התרחש תהליך תכנון-עיצוב רגיש ומרגש, בין בן גיאת, אמנית ומורה לאמנות, לבין האדריכלית ליאת בעבור-ברנס.
יער, בנה הבכור של בן גיאת, נפל במלחמת לבנון השנייה, כשהיה בן תשע-עשרה וחצי. הוא מעולם לא גר בבית החדש, אך נוכחותו שזורה בו, משתלבת בעיצובו "ומספרת אותו".
כמו כל בתי הקיבוצים של פעם, הבית הקודם היה קטן ודחוס, ובקיבוץ, לדברי בן-גיאת, התחילו להתחדש עם מבנים מרווחים יותר, חדשים או משופצים. "זה לא שרציתי להרחיק את הכאב ואת הזיכרונות שהיו ספוגים בבית שיער גדל בו", היא אומרת, "הרי הוא איתי ובתוכי תמיד ובכל מקום. הבית פשוט היה צפוף, והחדר של יער היה בעצם מבנה יביל. הוריי קנו לו אותו במתנה לבר המצווה שלו, והצבנו אותו בצמוד לעץ".
המחשבה הראשונה הייתה לעשות שיפוץ מסיבי, אך אחרי בחינת הדברים לעומק התברר שעדיף להרוס ולבנות בית חדש. התוכנית שהגדירה בן גיאת לאדריכלית הייתה פשוטה: שלושה חדרים גדולים, בלי פרוזדורים, ועם מעט פתחים, לא גדולים. שתי בקשות נוספות היו תמוהות משהו - ארון נעליים במבואה, ומיטה שאפשר לגשת אליה משני הצדדים, "כנראה סוג של חוויה מתקנת לצפיפות שהייתה מנת חלקנו כל כך הרבה שנים", היא אומרת בחיוך.
"הריסת הבית נחוותה כסוג של פרידה"
ביום ההריסה בן גיאת שהתה בחו"ל. בעבור-ברנס זוכרת יום קשה: "דרך הסיפורים של עירא הכרתי את יער, והריסת הבית שבו גדל נחוותה כמו סוג של פרידה". העמדת הבית החדש על המגרש נקבעה אחרי שהאדריכלית, כמנהגה, עשתה סיבוב בשטח כדי לחוש אותו ולשרבט סקיצות ראשוניות, אינטואיטיביות. בסיבוב הזה היא "מצאה" את העץ ואת המרחב הפתוח שנחשף מאחוריו, כעין אחו ירוק שנופו כלל לא בא לידי ביטוי בבית הקודם.
"ההעמדה הנוכחית חופפת, למעשה, את המתווה הטבעי של המגרש. מיקומו של הבית הישן היה תוצר של הפרצלציה הקודמת, שהפנתה את כל הבתים לאותו כיוון, ללא התייחסות להפניות נכונות", היא אומרת.
המבנה החדש תוכנן כקופסה מלבנית עם "יחסים עדינים בין קירות ופתחים", כפי שהיא מנסחת זאת. "למרות שבדרך כלל אני אוהבת לתכנן פתחים גדולים, זה היה מבוקשה של עירא. במקביל נחשפתי לשלל פריטי האמנות והחפצים המיוחדים שלה, והבנתי שאני צריכה יותר קירות. האתגר היה ליצור חלל פנים מואר, ולהכניס פנימה את מראה הטבע שבחוץ, על אף הצמצום בפתחים".
"זה עץ שנולד מיער שלם"
נכנסים דרך מבואה קטנה, שבה משתלבים בחן מדפי עץ נמוכים ומעוצבים לאחסון הנעליים, כמו שבן גיאת ביקשה, וחללו נחשף כמרחב מאוורר ונעים. חלוקת השטח, שהפרידה בין האגף הפרטי והציבורי ללא פרוזדורים, יצרה בו פתיחות ומבטים ארוכים מאגף לאגף. מבטים כאלה נשמרים גם מהחדרים אל העץ, שהפך לחלק בלתי נפרד ממופע הבית, ידיד-שומר נאמן שמסמל זיכרון. "זה עץ שנולד מיער שלם", אומרת בן גיאת, ומוסיפה שהאזכרות ליער שלה מתקיימות סביבו.
את המבנה היביל שהיה צמוד אליו ושימש כחדרו היא נתנה לחבר משק שהתחתן, וטוב לה לדעת שהיום רוחשים בו חיים חדשים.
עיצוב הפנים מאופיין בפשטות נעימה עם ניחוח קל של וינטג' לצד נגיעות אתניות משהו, והרבה אמירה אישית של שוחרת אמנות כמו בן גיאת.
לריצוף נבחרו אריחי טראצו שגונם הבהיר מדמה חול ים, והקירות נצבעו בגון שמנת עם נגיעות של אפור בטון משני עבריו של המעבר הרחב לאגף החדרים.
בין הרהיטים יש כאלה שהיו ברשות המשפחה וטופלו לרענון חזותם באמצעות ריפוד חדש, יש שנרכשו בחנויות יד שנייה, ויש גם כאלה שהם מעשה ידיה, כמו שולחן עגול נמוך עם משטח פסיפס שיצרה.
"אין שום קוד, נצמדתי לתחושות שלי"
בתוך גומחה קטנה משתלב אוסף אלבומים של מי שאוהבת לתעד כמעט הכול, ופריטים מיוחדים שהיא אוספת או נקרים על דרכה, דוגמת חפץ פולחן שמצאה באמצע יער נידח בקובה. בכל מרחב החלל משובצים פריטי טקסטיל, מושא אהבתה - עבודות צבעוניות ומדויקות להפליא, שרקמה במלאכת מחשבת עמלנית; וכאלה שליקטה "מפה ומשם", בשווקים או במסעותיה בעולם.
הנכחתו של יער בבית נרקמה בטבעיות ובשיתוף האדריכלית, תוך כדי תהליך העיצוב וזיקוק רעיונות שעלו במהלכו. לא כפינת הנצחה "רשמית", אלא בנגיעות קטנות-גדולות, מפתיעות ויותר מכל - מרגשות במיוחד. "אין שום 'קוד' שאומר איך ומה נכון ומתאים לעשות. אני נצמדתי לתחושות שלי", אומרת בן גיאת.
על חלקת קיר בין מרחב הכניסה-סלון לבין המטבח, תלוי פתק שכתב לה יער כשהיה בכיתה ד'. צבעו של הנייר דהה מעט, כתב היד הילדותי עדיין לא הבשיל, ושגיאת כתיב חיננית במלה "אהבה" החליפה בין ה-ה' וה-א'. הפתק מוסגר, ומעליו נתלתה תמונתו של יער נתונה במסגרת שאמו יצרה בשבילה, עשויה צדפים שאהובים עליה במיוחד. "מתנות מהים" היא מכנה את מה שמזמן לה הטבע בטיוליה על החוף הסמוך לקיבוץ. "בבית הישן היה תלוי מעל הטלוויזיה קולאז' תמונות שיצרו לזכרו חבריו מהתיכון, וכשישבתי לצפות הוא היה לפני. עכשיו הוא נמצא מאחורי, שומר עלי".
"תחושת הנוכחות שלו נותנת כוח להמשיך"
את אחד מקירות הסלון מעטרים שלושה ציורים שציירו יער, אחיו ואחותו. העליון שבהם הוא ציור של ציפור שיער צייר כשהיה בן ארבע. "יער צייר מילדות צעירה מאוד, והשאיר אחריו הרבה ציורים", אומרת האם. עלעול באלבום שבו איגדה את ציוריו משנות חייו הראשונות מעיד על ילד כישרוני במיוחד, עם חושים חדים שהפליאו לתפוס פרטי פרטים. הציורים של יער ממשיכים ומלווים גם את אגף החדרים, ולובשים צורה מקורית כשהם משתלבים כהדפסים על אריחי הקיר בחדרי הרחצה.
בן גיאת, שעברה על כל שפעת הציורים שיער השאיר אחריו, "מיפתה" אותם ובחרה חלק מהם. "מצאנו מישהו שהדפיס אותם על גבי אריחי הקרמיקה, ושיבצנו אותם בתוך החיפוי כשורה אופקית 'שרצה' בהיקף חללי הרחצה", היא מסבירה את הפרט הדקורטיבי לכאורה, שקיבל כאן משמעות מלאת עוצמה.
ביום שחיפו את חדרי הרחצה היא עבדה בצמוד לרצף, כדי לדייק את שילוב האריחים המצוירים בדיוק כפי שחזתה אותו, והמראה של ההדפסים השחורים על גבי האריחים הלבנים מתקבל כאותנטי לחלוטין. כאילו צוירו עכשיו, במיוחד כדי להשתלב בחיפוי. השילוב יוצא הדופן בחדר הרחצה מאפשר לדמעות לזרום עם המים באין מפריע, אומרת בן גיאת, ובאותה נשימה מספרת על בחירתה "לצמוח מהשכול", כדבריה - לחיות עמו אבל לא להיכנע לו, לתעל את הכאב והזיכרון בדרך שנכונה לה גם בבית.
"ליאת עזרה לי לנצח, ולהנציח את הנצחי", היא אומרת. "הבית שלנו לא עצוב. זה בית שחי את יער, ועם יער והחיות שהייתה בו. תחושת הנוכחות שלו נותנת כוח להמשיך קדימה והלאה, ותמיד איתו".
