רציתי להתחיל את הכתבה במשפט "למי מכן אין חברה מעצבנת שתמיד מתלוננת שאין לה מה ללבוש, אבל יש לה בעצם ארון מפוצץ בבגדים?", אבל למען היושרה העיתונאית שלי אתחיל ב"למי מאיתנו אין את התחושה שאנחנו כל הזמן קונות בגדים, הארון מפוצץ, אבל לא מעט פעמים אנחנו מתבכיינות שאין לנו מה ללבוש?"
אובייקט מספר 1: אושיית האינסטגרם נסטיה ליסנסקי.
הבעיה: התמכרות לקניות אונליין.
המצב: ארון קטן מלא בגדים, שוקלת לבטל את המטבח לטובת ארון נוסף.
אובייקט מספר 2: עורכת מגזין Gostyle, ליאת לוי־קופלמן.
הבעיה: קיטורים תמידיים שאין לה מה ללבוש.
המצב: ארון מלא בגדים + עץ קולב על סף קריסה.
זה לא שאני מאמינה בארון מינימליסטי ואני האחרונה שיכולה להטיף לארון פונקציונלי. מחסן תחפושות וחדר הארונות הקטן שלי נראים כמעט אותו דבר. ומה שחמור מכל זה, זה שאין לי ממש סגנון מובהק. אני מסוגלת ללבוש הכל. נכון, מעל לכל מרחפת בארון שלי מגמה בוהמיינית, אבל תחתיה אפשר כמובן להכניס שמלות שיפון גדולות, גלביות, ג'ינסים, מכנסי עור, חליפות, קימונו ופאייטים, ערימות של פאייטים, ובעצם מה לא.
תקופה קצרה התמודדתי עם משבר אישיות בניסיון להיות מאוד ספציפית ולהחזיק בפלטת צבעים אחידה כמו אחת מחברותיי הסטייליסטיות, אך התבגרות היא גם להיות שלמה עם האופי שלך ולהבין שאני לא כזו: אני אוהבת הרבה צבעים, לערבב ביניהם ולפעמים קצת להגזים. אני עורכת אופנה, אני אוהבת בגדים ובא לי להתלבש מגניב כל הזמן.
מצד שני, למדתי לשחרר ולהעיף פריטים שלא בשימוש. לצערי הרב, מיסטר ביג לא בנה לי חדר ארונות וכמו מטומטמת הבאתי שלושה ילדים שתופסים מקום, ויש גבול למה שיכולה להכיל סמטת הבגדים הקטנה שלי בחדר. אבל אני גאה שאני מצליחה לייצר מלתחה מעניינת עם מה שיש לי.
כל זה קורה רק כי אני יודעת להיפרד מהדברים שלי. אחת לשלושה חודשים אני מסתכלת על הארון. זה קורה בדרך כלל כשאני חוזרת מחו"ל עם קניות חדשות ואומרת לעצמי בלי רחמים: זה כבר לא יפה עלייך. או: באמת אחלה חולצה, אבל אין מקום ולא לבשת אותה כל החורף, אז יאללה, ביי! כך יוצא שחברותיי נהנות מפריטים שווים אחת לכמה חודשים, ואני? גיהוץ כרטיס אחד בזארה ושכחתי לגמרי מהחולצה שכל כך התקשיתי להניח בשקית לפינוי.
הגן המופלא הזה, שפיתחתי אבולוציונית במהלך חיי, פשוט חסר לכמה מחברותיי. עורכת Gostyle היא אחת מהן. השנייה היא אושיית האינסטגרם נסטיה ליסנסקי, מקרה קשה בפני עצמו.
חמש עובדות חשובות על גברת ליסנסקי:
1. לנסטיה גוף של דוגמנית, מה שאומר שהכל יפה לה.
2. למי שלא מכיר, מדובר בגברת האינסטגרם הראשונה של ישראל. היא מתחזקת חשבון שבו אפשר לראות את הלוקים שלה, מה שכמובן מזמין כמות בגדים גדולה במיוחד.
3. הבחורה יכולה לשאת הכל. כל לוק, כל סגנון, כל תחפושת.
4. היא קניינית אונליין אובססיבית.
5. היא לא באמת מעוניינת להיפרד מכלום. סתם בא לה שאקפל לה את הבגדים בארון.
>> ציידת הבגדים: תשעה חוקי ברזל של נסטיה לרכישת וינטג' חכמה
לנסטיה ארון קיר סטנדרטי שאף אחד לא יאמין שהוא יכול להכיל את כל הבגדים שלה. וזה נכון. הם נמצאים גם בחדר הילדים, מתחת למיטה ובערימות בגדים שזרוקות מכל עבר. היא פותחת את הארון ואני מרגישה חלושס. הכל מעורבב: חולצות עם שמלות, בגדים לערב עם בגדים לבוקר. לא יכולה לתאר את עצמי מוצאת שם משהו. אני מבינה שזה הולך להיות יותר גרוע ממה שחשבתי.
יש לי כללים לסידור ארון. הם לא נוקשים, ותלויים כמובן בגודל הארון. למשל, את יכולה להחזיק שישה זוגות מכנסיים שחורים, בתנאי שכל אחד מהם יהיה קצת שונה מהשני. אין לאף אחת צורך בשני זוגות מכנסיים שחורים שנראים אותו הדבר. אבל פה אני בכלל לא מצליחה להגיע לאזור המכנסיים.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
הטיפים שלי לסידור ארונות:
1. השקיעו וקנו קולבים אחידים. ההמלצה שלי: קולבי קטיפה דקים. זה חוסך מלא מקום, יוצר אחידות באגף התלויים ומונע החלקה.
2. סדרו את הארון לפי נושאים. חולצות ביחד, מעילים ביחד, חצאיות ביחד וכן הלאה.
3. אם אתן יכולות, לכו גם על תתי נושאים: חולצות לבנות ביחד, שמלות מקסי ביחד וכן הלאה.
4. ואם אתן ממש ממש יכולות, סדרו לפי צבעים. זה ייראה מושלם וגם יקל עליכן אחר כך בחיפוש.
5. מותר בארון פריט אחד מכל דבר. אתן יכולות להחזיק 20 שמלות לבנות בתנאי שכל אחת מהן תהיה מעט שונה: אחת מקסי, אחת מידי, אחת עם כתפיות, אחת לעבודה.
6. סדרו חליפות ביחד גם אם אתן לובשות רק את המכנסיים ולא כל כך את הז'קט.
7. תלו את הבגד כמו שצריך וודאו שהוא לא מתקמט.
8. נסו לתלות כמה שיותר פריטים. גם בחנויות אנחנו בקושי נוגעות בדברים המקופלים ולוקחות רק מה שתלוי.
9. אלמנט הזמן: אם לא לבשת משהו במשך שנה, הוא הולך למיחזור או לחברה.
אני מתחילה לסדר ונפרדת מכל פריט שני, ואז נסטיה אומרת לי: "באמת? אבל תחשבי שנייה על זה עם ג'ינס מתרחב והנעליים של מיו מיו, ומעל מעיל מנומר?". אני נכנעת, ומוצאת את עצמי תולה בחזרה על הקולב. אחרי שנסטיה נאבקת גם על שמלת כתפיות כתומה אני מצליחה להגיע לפשרה: שקית אחסון של פריטים מוגזמים המיועדים לשבועות אופנה או לאירועים מיוחדים שנשים מעל הארון.
שש שעות עבודה אחרי המצב עדיין גרוע ואני מרגישה תחושת כישלון. שבוע לאחר מכן אני חוזרת ומצליחה להעיף גם את המעיל המנומר, בעזרת עלבון בנוסח " את באמת אוהבת את זה? כי לי זה נראה קצת מהמלתחה של הקרדשיאנס?" ומבטיחה לבוא שוב ולסדר את המקופלים, הנעליים והתיקים, אבל רק בתנאי שבפע הבאה היא לא תהיה בבית.
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++
קולבים של בושה
ליאת (מתלוננת סדרתית מספר 2): "אין לי מה ללבוש לאירוע הערב".
אני: "מה עם שמלת הכסף הארוכה שקנית בזארה, עם סניקרס?".
ליאת: "וואו, שכחתי ממנה לגמרי. איפה היא? עזבי, היא לא יפה עליי כמו פעם".
אני: "מה עם חליפת הפסים שקנית עכשיו בפריז? בול לאירוע כזה".
ליאת: "היא מקומטת. אני צריכה לגהץ ואין לי זמן וגלעד (הבעל/גהצן) לא בבית".
אני: "הלורקס הוורוד מ־Other Stories?"
ליאת: "לא, לא, לא יודעת. קניתי את זה לפני שנתיים ואני לא מצליחה ללכת עם זה".
אני: "אחת, את בלתי נסבלת. שתיים, אז למה זה בארון שלך? תעיפי! די! מה שלא לובשים, מעיפים!".
כמה דברים שאתם צריכים לדעת על ליאת:
1. בואו לא נלך סחור סחור, מדובר באגרנית המתקשה לזרוק כל דבר בכלל ובגדים בפרט.
2. לצד האגרנות, אם ליאת הייתה יכולה היא הייתה רוכשת כל פוסט שני באינסטגרם של דלפוזו, פראדה, גוצ'י וכל מה שבא ליד.
3. המצב הנפשי שלה בקשר לבגדים מעורער. זה נע בין "בא לי לשרוף את כל הארון ושיהיו לי רק עשרה פריטים שווים בשחור־לבן" לבין "פאייטים זה החיים".
4. גם היא, כמו נסטיה, די בונה על זה שאני אקפל לה את כל הבגדים ואתחפף.
אני עולה אליה הביתה וקולטת את המתח באוויר. כמות הבגדים שבחדר האורנות שלה מצדיקה מעבר דירה. אני מתחילה להוציא קולבים ומגלה את הרע מכל: על כל קולב יש כמה פריטים. אני נעלבת בשביל הבגדים. פריטים ארוכים מגולגלים על הקולב, שמלות עם מכנסיים, חולצות עם חצאיות. הלם.
ובואו נעצור רגע ונדבר על הקולבים. אני מוציאה מעיל של מייקל קורס ועוד אחד של ולנטינו שתלויים על קולבים של ניקוי יבש. אלוהים, איך זה בכלל מחזיק? לצידם, קולב בעובי של מק רויאל שעליו חולצת שיפון לבנה, וכך הלאה. "חיים, מה זה הקולבים האלו? בושות! את קולטת כמה מקום הם תופסים? מיד לעבור לקולבי קטיפה דקים ואחידים".
ליאת דווקא נותנת לי הרגשה שאפשר להעיף, שהיא זורמת איתי. אבל כשאני שולפת מעיל טרנץ' מלא ניטים שאני חושבת שכדאי להיפרד ממנו, ליאת פותחת עליי עיניים. לרגע אני מתחרטת. בכל זאת, האישה הזאת חותמת על המשכורת שלי בכל חודש. אבל בסוף אני עומדת על שלי. מה גם שבגדול, ליאת זורמת איתי ושומרת על הכללים: מה שלא לובשים מלא זמן – עף, מה שלא יושב טוב על הגוף – עף.
אני מוצאת שמלה ממנגו עם אטיקט שנקנתה לפני ארבע שנים ומעולם לא נלבשה, ואחריה שמלת קומות בסגנון פלמנקו שהמחשבה שהיא תיכנס אליה עושה לי חררה. כשאני מנסה לדלל את עומס החולצות הלבנות עם הרקמה וקולטת שקשה לה, אני נזכרת ברעיון הגאוני שלי עם נסטיה ומציעה גם לה את שקית האחסון. זה עובד, ואנחנו מצליחות להוציא מהארון כמה פריטים נוסטלגיים שקשה לזרוק אבל לא באמת נמצאים בשימוש.
ארבע שעות לתוך הסידור הצלחנו לחפף לא מעט פריטים וגם ליצור סדר. אני מתיישבת מרוצה על המיטה לרגע של מנוחה. אבל אז, בניסיון לחפש שמלה כסופה של זארה, אני מפנה את מבטי לקולב. אלא שבמקום קולב יש שם עץ שלם של בגדים, תיקים ומעילים. ליאת לא נראית מרוצה מזה שאני רוצה לחזור ביום אחר ולטפל גם בעץ אבל היא אמורה לנסוע בקרוב לחו"ל ואני כבר מתכננת פלישה. ביקשת סדר בארון, לא, חמודה?
______________________________________________
צפו: המחיר האמיתי של בגדים בזול:
