האדריכל רפי סגל בא החודש לביקור קצר בארץ, ובאמתחתו ספרו הטרי על האדריכל אלפרד נוימן. קשה להתעלם מהמכנה המשותף בין השניים: סגל זכור כמי שזכייתו בתחרות היוקרתית לתכנון הספרייה הלאומית בירושלים נפסלה, וחוללה שערורייה; נוימן פיתח אדריכלות מורפולוגית מיוחדת, שלא הייתה מובנת - לא לציבור הרחב ולא למשתמשי הבניינים שלו. שני אדריכלים בולטים, ששני דורות מפרידים ביניהם אך גורלם דומה מאוד: שניהם בחנו את מקומה ומהותה של האדריכלות הישראלית, ואת שניהם סילקה ישראל מקרבה.
Space Packed הוא שם ספרו של פרופ' רפי סגל על האדריכלות של אלפרד נוימן. הספר, שיצא באנגלית בהוצאת Park, מחזיק 376 עמודים עמוסי תמונות. למרות העובדה שכמעט כולן צולמו בשחור-לבן, הן מציגות תמונה מלאת חיים של הבניינים. נוימן נולד ב-1900 בצ'כיה, וסיים את לימודי האדריכלות באוניברסיטה הטכנית של ברנו. בתום לימודיו דילג בין וינה ופריז, ברלין ופראג, ועוד שנתיים בדרום-אפריקה, ועבד אצל מובילי התנועה המודרנית הבינלאומית באדריכלות - פיטר בהרנ'ס ואדריכל הבטון אוגוסט פרה. הוא עלה ארצה ב-1949, ובתוך ארבע שנים מונה לדיקן הפקולטה לארכיטקטורה בטכניון.
בישראל החל נוימן, יחד עם שניים מתלמידיו - אלדר שרון וצבי הקר - לחקור ולפתח את שיטתו "Em-Phi" (הלחם-מלים: יחידת המידה של המטר והיחס של חתך הזהב). בעיקרה, מציגה השיטה אדריכלות מורפולוגית של צורות גיאומטריות חזרתיות. הן נבנו בעיקר מבטון, אם כי היו גם עבודות בעץ וברזל, כמו הבונגלוס בכפרי הנופש. בניין עיריית בת ים, בניין דנציגר (הפקולטה להנדסת מכונות) בטכניון, מועדון הים התיכון באכזיב ובית הכנסת בבה"ד 1 - הם מהמבנים החשובים, והמעטים (10 בסך הכל) שבנה נוימן בארץ.
"השיטה מציעה חשיבה מחדש על היחס בין הבניין לסביבה", מסביר סגל, "כשהתפקיד של המעטפת, במקום קיר עם חורים וחלונות, היתה לייצר מרחב נוסף שלישי - מרחב ביניים בין החוץ לפנים, מקום שבו האור נשבר, ומקום לשהות בו. זה התאים לאקלים ולחיים בארץ, יותר מאשר המודרניזם השטוח שקיבלנו מאירופה כמו שהוא. זו שיטה שמחברת חללים קטנים בקנה מידה אנושי למכלול מאוחד, ויש פה השפעה חזקה מהאדריכלות העותמאנית. גם האורנמנטיקה העותמאנית מפרקת את המרחב ליחידות קטנות".
על בית דובינר ברמת גן אומר סגל, כי "אתה חווה שם את האקלים אחרת. נכנס למיקרו-אקלים מוצל, חווה נוף אחר, עובר בהדרגה מהאור החזק בחוץ לפנים-הדירה המוצל. זה משהו שאדריכלים מודרניסטים בארץ עשו כבר בשנות ה- 30, עם החיתוכים בבניינים שיצרו הצללות, אבל נוימן שאל בשנות ה-50 איך בונים ארכיטקטורה מודרנית בסביבה של אוריינט מוסלמי. זו גם שאלה של צורה: איך מייצרים זהות ישראלית חדשה? בעולם הבינו את הדיון הזה של נוימן".
אבל כאן, בארץ, הציבור לא הבין ולא קיבל, אולי כי כאן, בניגוד למדינות אחרות, אנשים גרו והשתמשו במבנים, ואז זה קצת פחות נוח ומתאים?
"לאנשים היה קשה לקבל את הצורה הלא קונבנציונלית, לא את הפונקציונליות. אני חשפתי את זה לראשונה בספר, דרך הדיון שהיה על בניין דנציגר - הפקולטה להנדסת מכונות בטכניון, שתכנן נוימן עם צבי הקר. במכתבים מתגלה שזו לא בעיה של פונקציה, אלא של חזות. איך קורה שהטכניון מזמין מנוימן, בעודו משמש כדיקן הפקולטה לארכיטקטורה, את תכנון בניין דנציגר, ואז הטכניון משנה בעצמו את הבניין? איך פתאום מתחרטים? הרי יש ועדות ותהליך תכנון שלם שכולם חשופים אליו. אלה היו מאבקי כוח. הרבה מחוסר הקבלה של המבנים של נוימן בארץ בא דווקא מעמיתיו האדריכלים. הם העריכו אותו, אבל לא פירגנו".
ובמאבק הכוח הזה קם צבי הקר ושבר את החלונות של בניין דנציגר, בניין שאותו תכנן.
"כן. זאת הייתה אמירה, וגם ביטוי של ייאוש וכעס, אבל לטווח הארוך זה לא עזר. בניין דנציגר היה הקש ששבר את גב הגמל. בגלל זה נוימן עזב לקנדה ולא חזר יותר. הוא אמר שהוא לא רוצה להיות חלק ממוסד שתוקע לו סכין בגב. שנה אחר כך, ב-1968, הוא נפטר".
מצד שני, ארבע שנים בלבד אחרי שהוא עולה ארצה, הוא כבר הופך לדיקן הפקולטה בטכניון.
"כן, אבל עדיין הוא לא היה מהברנז'ה. הוא לא היה צבר. הוא דיבר צרפתית, אנגלית, צ'כית, גרמנית, ועברית עם מבטא. הוא נשאר אאוטסיידר. נוימן מייצג אידיאל בלתי ניתן להשגה של תפקיד האדריכל בחברה, כיוצר שממשיך לחפש ביטוי ולמתוח גבולות. כי בניינים קורים גם בלי אדריכלים".
הקווים המקבילים של רפי סגל
שמו של סגל, יליד 1967, נקשר בשתי שערוריות. הראשונה היא הדחתו מהזכייה בתכנון הספרייה הלאומית, והשנייה היא תערוכת "הכיבוש האזרחי" שגרמה בעקיפין להגירתו מישראל. גם הוא עבר בטכניון, כסטודנט, ובתום לימודיו החל לעבוד אצל צבי הקר, תלמידו וממשיך דרכו של נוימן, כשפרויקט הדגל היה בית הפלמ"ח ברמת אביב. ב-2000 פתח משרד עצמאי וזכה בפרסים יוקרתיים לאדריכל צעיר, בהם פרס רוקח ופרס עמותת האדריכלים. בעקבות זאת הוזמן להציג תערוכה בבית עמותת האדריכלים, תערוכה שתנדוד ותייצג את העמותה בארגון האדריכלים העולמי (UIA). זו הייתה תערוכה ביקורתית ונוקבת, באוצרות משותפת עם האדריכל איל ויצמן, ותחת הכותרת "כיבוש אזרחי" היא עסקה בניתוח אדריכלי ועירוני של מאפייני הבנייה הישראלית בשטחים.
Photo: Judith M. Daniels/SA+P
Usage: All MIT communications venues per SA+p permission form.
העמותה ידעה היטב במה תעסוק התערוכה, אך ברגע שהתבררה ב-2002 הפצצה הפוליטית שהונחה בה, חטפה העמותה רגליים קרות וביטלה את התערוכה. הסקנדל רק העצים, כמובן, את ההתעניינות העולמית בתערוכה המצונזרת, והיא נדדה גם נדדה בעולם וגם הפכה לספר. "הקשר בין המתכנן למרחב הפוליטי לא היה משהו שדנו בו קודם", נזכר סגל. "זו הייתה פריצת דרך, בכך שהבאנו את הפוליטיקה לאקדמיה לאדריכלות".
אלא שבעוד סגל מנסה להביא את הפוליטיקה לאקדמיה, האקדמיה דאגה להרחיק את השמאלן הרדיקלי ממנה. "רציתי לעשות בטכניון דוקטורט על בתי העם בארץ, והדיקן אמר לי ש'אולי עדיף לא עכשיו, אולי זה לא רעיון כל כך טוב'", משחזר סגל. הוא לא נשאר מחוסר עבודה אקדמית: ביתו הבא היה אוניברסיטת "פרינסטון" היוקרתית בארצות הברית, שם החליף את נושא הדוקטורט שלו לאלפרד נוימן, שהפך כעת לספר. כיום הוא מכהן כפרופסור לאדריכלות ואורבניזם ב-MIT, ומחזיק גם במשרד אדריכלים שמתכנן במדינות שונות.
ההישג הגדול ביותר שלו היה זכייתו (2012) בתחרות לתכנון הספרייה הלאומית בירושלים. התכנון הציע מערך משולב של ארבע חצרות פתוחות, כשהמבנה מקיף אותן ומייצר פעילות שונה בכל אחת מהן.
היה ברעיון משהו מאוד מקומי וירושלמי, וגם פיתוח עכשווי של תפישתו של נוימן על פירוק המרחב ליחידות (סביב חצרות) קטנות, ושלביות בכניסה: עוברת מחצר לחצר, ונעה מחוץ לפנים שגם הוא בחלקו חוץ תוך ריכוך מעבר האור.
אלא שמיד לאחר הזכייה התעוררו בעיות רבות, עד שלבסוף נפסלה ההצעה, בוטלה התחרות הפומבית, ונבחר ללא תחרות משרד האדריכלים השווייצרי הרצוג ודה מרון. ההתנהלות המפותלת, שהביאה להדחתו של אדריכל ישראלי שזכה בתחרות לטובת משרד-כוכבים זר שנבחר ללא תחרות, כאשר מדובר בבניין לאומי מדרגה ראשונה - עוררה התקוממות, שממשיכה להעיב על הבניין שמוקם בימים אלה.
"התחרות קצרה שבחים מכולם", מספר סגל, ובנימת קולו אכזבה שהזמן טרם ריפא, "והייתי אדריכל מוכר עם רזומה. אני לא מצליח להבין עד הסוף למה הפרויקט הטוב ביותר - טוב לאין שיעור ממה שייבנה - למה הוא לא התקבל. היו להם הרבה תירוצים להוציא אותי מהפרויקט, אבל הם פשוט לא רצו אותי בתור אדריכל, כי אני לא מהמחנה הפוליטי הנכון". מהספרייה הלאומית לא נמסרה תגובה לטענותיו של סגל.
בחזרה לקיבוץ
ב-MIT הוא עוסק בעיקר בתכנון וחקר צורות מגורים שיתופיות, בהן הקיבוץ. "התזה אומרת שצריכים לחפש צורות מגורים אלטרנטיביות למה שהשוק הפרטי מספק, שיהיו בני השגה ויאפשרו חיי קהילה", מסביר סגל. "זה מגיע מכלכלת השיתוף העולמית, ויש התעניינות עצומה בעולם, משום שהקיבוץ זו דוגמה נהדרת. זו הזדמנות להגדירו מחדש, לא כמקום שכולו משותף או כולו פרטי, אלא מקום שמשלב בין רכוש פרטי לבעלות משותפת. הקיבוץ הוא האלטרנטיבה לפרוור האינדיבידואלי שפירק את הכל לרמת הבית הבודד, עם בריכה, חניה, גדר, חצר ואפילו כדורסל עם סל בודד לכל בית".
על "הקיבוץ הבא" הוא עובד בארץ עם משרד "אלרואי אדריכלים" וחברת "מודוס" לשיתוף ציבור. התכנון מנסה ליצור הזדמנויות למגע בין שכבות גיל שונות ופעילויות שונות, באופן שאפשרי רק בקיבוץ. התכנון של השכונה העתידית בקיבוץ חצור עובר כעת לשלב הביצוע, ובעוד כשנתיים אמורה להתאכלס השכונה שאינה עוד הרחבה זרה של "בנה ביתך", אלא מבנים הבנויים סביב חצר משותפת, כשגגות הבתים מחוברים ומשמשים לייצור משותף של אנרגיית שמש, חניה רק בכביש ההיקפי של השכונה, ושבילי הולכי רגל שמתחברים לשבילי הקיבוץ הוותיקים.
מי שציפה לתוכנית בינוי חדשנית עלול להתאכזב מהתוצאה, אבל גם הרעיון שלא להפריט את ההרחבה דרש שבע שנים של דיונים ושכנועים באסיפות הקיבוץ. האדריכל מתגלה בקיבוץ כמעצב פני החברה, כמו שטען נוימן, אבל האם החברה הקיבוצית תקבל את התוצאה הסופית של סגל, או שתדחה אותו כמו בספרייה הלאומית, בדוקטורט בטכניון ובתערוכה על הכיבוש - וכמו שדחו את גיבור ספרו, אלפרד נוימן? אף אחד מבנייניו של נוימן אינו מוגדר לשימור, רובם נהרסו לגמרי או באופן חלקי, כך שאת התשובה בנוגע אליו אנחנו כבר יודעים.
--------------------------------------------------------
עד היום, בית דובינר ברמת גן הוא סמל סטטוס. כך נראה הפנטהאוז של בת האדריכל:
