"ילדותי המוקדמת עברה עליי בנמל תל אביב. אבי היה ממקימי הנמל, וגרנו בשיכון פועלי הנמל. כילדה, עמדתי על שובר הגלים, הבטתי לאופק ונשבעתי לעצמי שיום יבוא ואני אנקה סיפונים של אוניות ואסתובב בעולם. כשהייתי בת תשע, הנמל נסגר והחלום נרדם. הלכתי במסלול הקלאסי המתבקש: לימודים, צבא, לימודי חינוך גופני במכון וינגייט, חתונה ולידת בת ובן, היום בני 40 ו־35. לפני כ־30 שנה, כשהילדים היו ממש קטנים, לקחתי אותם לנמל, לראות איפה סבא שלהם עבד, והחלום הישן היכה בי כמו ברק.
"מאחר שלא היו בארץ בתי ספר לשיט, הופניתי למישהו שלימד אותי 'על יבש', ואת הלימוד המעשי עשיתי בים. לימים קיבלתי ירושה שאיפשרה לי לקנות יאכטה קטנה מאוד, שאורכה פחות מתשעה מטרים, וקראתי לה 'מיטלון' – חיבור של שמות ילדיי, מיטל ואלון. החזקתי בה 22 שנים ושייטתי איתה בים התיכון כסקיפרית.
"כשהתגרשתי, לפני 18 שנה, חייתי שמונה שנים בסירה שעגנה במרינה של תל אביב. יצאתי משם למשטים בעולם ואפילו חציתי את האוקיינוס האטלנטי עם יאכטונר בריטי, בספינה שהייתה שייכת לו. התפרנסתי, בין השאר, כקומודורית - אחראית על קבוצות של יאכטות – וכן כאחראית על משטים וכמנהלת המרינה באשדוד.
"החברה הימית היא ברובה גברית, ותמיד הרגשתי שחסר לי משהו. לפני 12 שנה הכרתי אישה, נאוה לוי, מנהלת הצגות בתיאטרון הקאמרי, והתאהבתי. הפכנו למשפחה, והתחלתי למזג יבשה וים. יצר הנדודים כנראה לא יירגע לעולם.
"לפני חמש שנים אושפזתי עם כאבי בטן איומים והקאות קשות. בבדיקת גסטרוסקופיה התגלו המון כיבים בקיבה. הפסקתי לעשן, הורדתי מזונות חומציים, ואחרי שלושה חודשים הגעתי לבדיקה חוזרת. התברר שנותר רק כיב אחד ונלקחה ממנו ביופסיה. אחרי שלושה ימים הוזעקתי לבית החולים ושמעתי שיש לי לימפומה. את הבשורה ה'נפלאה' הזו קיבלתי ביום הולדתה ה־60 של בת זוגי, שנמצאת איתי לכל אורך הדרך.
"באותו רגע הרגשתי שהכל מתערפל. נכנסתי לסחרור במנהרה שחורה. הרגשתי כאילו מערבולת שואבת אותי פנימה למעמקי הים, ואני מאבדת את יכולת הניווט. המוח שלי קדח. חשבתי אפילו על מוות יזום בשווייץ, אבל פגשתי רופא מומחה שעודד אותי. הוא אמר שיהיו לי כמה חודשי טיפול קשים, ואז אצא מזה, ואני החלטתי לנצח.
"יום לפני בדיקת מח עצם לקראת הטיפול המתוכנן הגיעה שיחת טלפון בהולה מהרופאה שבישרה לי על הסרטן. היא אמרה: 'בואי מחר דחוף לבית החולים'. הייתי בטוחה שזהו, אני גוועת. אחרי ליל נדודים הגעתי, והרופאה אמרה: 'נעשה עוד בדיקה. או שיש לך מה שאמרנו, או שאין לך כלום'. הייתי בהלם. לפני שנכנסתי לבדיקה, הבחנתי בגבר שישב בחדר ההמתנה גם בבדיקה הקודמת שלי.
"שלושה ימים מלאי מתח עברו עליי, ואז הגיעה שיחת טלפון: 'הכל בסדר. אם תרצי, מנהל המחלקה יסביר לך הכל'. אף אחד לא ביקש סליחה, אבל בדיעבד התברר ששתי בדיקות ביופסיה הוכנסו בטעות לאותה מבחנה, והתוצאה שקיבלתי לא הייתה שלי אלא כנראה של אותו גבר שפגשתי במרפאה. הרגשתי שמחה ענקית והקלה ענקית, אבל בתוכי דולקת כל הזמן נורת אזהרה. בכל כאב או תחושה מוזרה אני חושבת: אולי הם בכל זאת טעו. כל כך קל לקמט נפש, וכל כך קשה לחזור וליישר אותה.
"לאחר מכן ישבתי כשנה וכתבתי את המחזה 'סיפור חולה על אישה בריאה', שמבוסס על הסיפור שלי, ועיקרו השאלה מה קורה כשאנחנו עושים תוכניות ומישהו צוחק מלמעלה. בת זוגי, נאוה, ביימה. ההצגה עלתה בתיאטרון הקאמרי השנה וקיבלה ביקורות נהדרות.
השורה התחתונה:
"באיזשהו מקום כתוב שיום לפני המוות כדאי לחיות הכי טוב שאפשר, אבל מאחר שאף אחד מאיתנו אינו יודע מתי זה, חשוב שנעשה זאת כל יום. אני משתדלת לחיות על פי העיקרון הזה".
______________________________________________________
טניטה פבר הפסיקה להשתמש בתרופות שקיבלה מהרופאים - ופתאום הרגישה טוב. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
