כאשר עולים מהחניון למבואה של מגדל "אמות אטריום" ברמת גן, הפה נפער מול המראה הדרמטי שנגלה עם פתיחת הדלתות של המעלית. טורנדו ענק, עשוי מוטות עץ עגולים ומכופפים, מסתחרר מעלה לגובה של ארבע קומות. לא מיד רואים היכן הוא נגמר; לאחר הרושם הראשוני מבינים שזהו למעשה גרם מדרגות, שחובק גם את דלפק הכניסה. הרקע כולו עוצב בהתאם: קירות זכוכית שעליהם הדפסים של סלעי כורכר, וילונות מיסוך בחלוקות לא אחידות, רצפת גרניט שחורה בחיתוכים דמויי גלים ומנורות ארוכות שתלויות מהתקרה הגבוהה – כולם תורמים לאווירה הסוערת שמלווה את הבאים כל הדרך אל הקפה הראשון במשרד.
האובייקט הספירלי, שאותו עיצב האדריכל עודד חלף, הוא מקרה קיצוני במיוחד של אפקט ה-WOW במגדלים. לא רק שהמגדלים המתרבים מציגים ומייצגים את האדריכלות הישראלית העכשווית – הם מתהדרים בלובאים (מבואות) מרשימים יותר ויותר, שמתפרשים על פני מאות מטרים רבועים ומתנשאים לגובה של ארבע או חמש קומות. מהצד נראה שיש כאן תחרות ראווה – למי יש גדול יותר ומפואר יותר?
"התחרות בין חברות ויזמים היא מבורכת", אומר חלף, "התחום מתפתח ונוצר ביטוי לדברים שפעם נתנו להם פחות חשיבות. זה חלק מתרבות שלמה שמתפתחת, והילד המצטיין קובע את רמת הכיתה".
יזמי הנדל"ן הבינו שכדי להתבלט ולהתבדל – בידול שמשמעותו היא בסופו של דבר גם שיווקית וכלכלית – צריך לשדרג את מעטפת הבניין ואת שטחיו הציבוריים: לובי, ספא, בריכה ומבואות קומתיות. לטענת חלף, עיצוב המבואה של מגדל אטריום האיץ את השכרת המשרדים: 80% מתוך 56 אלף מטרים רבועים הושכרו בתוך שלושה חודשים, בממוצע של 130 שקל למ"ר.
האדריכל אבנר ישר, שמשרדו חתום על מגדלים רבים בתל אביב ומחוץ לה, מסכים שיש כאן אלמנט כלכלי: "במגדלי העשירים חומרי הגמר המפוארים הם חלק מהמערך השיווקי של הפרויקט, שרוצה לשדר יוקרה וייחוד. במגדלים פחות מפוארים, הטיפול מבחינת חומרים וההשקעה הוא אחר. אך הקריטריונים לתכנון לובי והמחשבה על המפגש בין המגדל עם הקרקע קיימים גם במגדל יוקרתי וגם במגדל רגיל".
במה זה מתבטא? ישר סבור שללובי יש תפקיד חשוב מבחינה עירונית. "זהו המקום שבו המגדל פוגש את הרחוב", הוא אומר. מראה המבואה משפיע על האופן שבו הולכי רגל חווים את המגדל, והגובה, האווריריות והשקיפות שמקובלים היום בתכנון הלובי אמורים לרכך ולהקליל את המפגש, לייצר קשר בין חוץ לפנים ומעבר הדרגתי בין מרחב ציבורי לפרטי. האם יש למלים האלה משמעות במציאות, שבה מגדלי העשירים הנוצצים מתנכרים להולכי הרגל, שיכולים רק להביט בלובי הריק שלהם בלי שום הזמנה להיכנס פנימה - זו כבר שאלה אחרת.
מיהו אלוהי הקתדרלה הזו?
המגדלים הראשונים שנבנו בישראל כבר אינם נחשבים היום למגדלים – הם בני כ-20 קומות בלבד, וגם מבחינה אדריכלית חלו עליהם חוקי תכנון אחרים. אסור היה לבנות קומת קרקע גבוהה ועל מנת להדגיש את הלובי הבליטו אותו לעיתים כלפי חוץ. הכניסה למגדלי דוד המלך בתל אביב, שאותם תיכנן בשנות ה-70 אביו של ישר, האדריכל יצחק ישר (יחד עם אורי זרובבל) – נותנת תחושה של חזרה הביתה מה"רעש האורבני" שבחוץ, אל חלל נעים ומאופק.
לעומתם, גודלם של הלובאים החדשים יוצר, לדברי ישר הבן, "חלל של קתדרלה". ההרגשה, בהתאם, היא של גימוד ויראה, אך הוא אינו רואה יתרון בקנה המידה האנושי שהיה נהוג בעבר. לטענתו, "בשנות ה-70 התכנון של הלובי לא פתח אותו לרחוב, הוא היה מוגבה ומנותק ממנו, סגור ומתכנס". לעומת זאת, הוא מסביר, היום "קומות הלובי עשויות זכוכית ומשדרות שקיפות ופתיחות כלפי הסביבה. בפנים מנסים ליצור חללים מאוד מרשימים ומוארים, שהם המפגש הראשוני עם המגדל".
בפועל, השקיפות הופכת לא פעם לבועות של זכוכית בתוך המרחב העירוני, מנותקות מהמתרחש בו. ב"אמות אטריום" הבועה הזו אפילו לא שקופה: וילונות גלילה יורדים על החלונות הגדולים ומסתירים את הסביבה. חלף מסביר שביקש לטשטש "כי מדובר במבנים שאינם תורמים לחוויה".
"הקונטקסט של הבניין, המופע שלו כלפי חוץ והמפגש עם הרחוב מאוד חשובים", מסביר גם האדריכל פיצו קדם, שמשרדו מתכנן בימים אלה כמה ממבואות המגדלים המפוארים שנבנים, כמו "ארלוזורוב 17" במתחם דן לשעבר, ומגדל לסין ברחוב ויצמן. "הדיאלוג בין הבניין לסביבה משרת את שני הצדדים – את הציבור והמרחב העירוני כמו גם את היזם והאדריכל, שרוצים להראות את הבניין".
לעתים נראה שהמוחצנות דווקא מבטלת כל דיאלוג עם הסביבה.
"אנחנו לא מאמינים בלצעוק ולעשות שריר. דווקא ההפוך על הפוך עשה את העבודה הרבה יותר טוב. הבולטות מושגת באמצעות איפוק".
אך עד כמה האדריכל חופשי לעצב באיפוק, ועד כמה הוא כלי שרת בידיו של היזם? את מגדל רמז בתל אביב בנתה קבוצת רכישה ולא יזם, מה שביטל את הצורך לשווק את הפרויקט. אולי לכן אין בלובי שלו, שגם הוא תוכנן במשרדו של קדם, חוויה אינטנסיבית – גובהו 3.80 מטרים בלבד, עם חלל כפול רק בחלק שפונה כלפי מטה, אל חדר הכושר והבריכה.
מגדל המגורים הוותיק ברחוב בזל הוא דוגמה נוספת למקרה שבו הדיירים הם הלקוח. האדריכליות רונה לוין ורותי פקר, שעיצבו אותו מחדש, ביקשו להשיג מראה "אלגנטי ומאופק ולא נוצץ וטרנדי, בהתאם לדיירים, תושבים ותיקים של תל אביב". אך אפילו כאן, הן מספרות, הן נצרכו לשכנע "שהמרהיב יכול לבוא באיפוק ולא במוחצנות". להבדיל ממפגני הראווה במגדלים עכשוויים, כאן יש איפוק: חומריות מצומצמת (טראצו, ברזל ופורניר אלון בהיר), וקירות לבנים שמאפשרים לשלב אמנות מתאימה.
וכשיש יזם?
לוין-פקר אומרות שלעתים יש דרישה לראוותנות, "אך בתור אדריכליות אנחנו מציגות את האני מאמין שלנו ולאחר דיאלוג הם הולכים איתנו". גם קדם טוען שהדיאלוג עם היזם אינו שיווקי: "זהו דיאלוג אדריכלי. היזמים רוצים ליצור ערך מוסף, בידול, מוצר שמזוהה איתם. בשטחים הציבוריים שאנחנו מעצבים הדיון תמיד מתחיל במהות של החלל, שאותו אנחנו נשקף בכלים עיצוביים".
מהי "מהות של חלל"? קדם נותן כדוגמה את מגדל C6 שתבנה ''אקרו נדל''ן" במתחם יצחק שדה: "אנחנו השתווינו עם הקונספט של היזם, “Work of art”, ותיכננו לובי שלא יהיה רק יפה לתלות בו יצירות אמנות, אלה שהוא בעצמו יהיה איזושהיא יצירת אמנות".
היזמים היום, הוא מוסיף, "חיים את הדופק של השוק ומבינים את דרישות הקהל. הם הבינו שאי אפשר להסתפק בסממני עושר". לכן הוא מאמין שהמגמה מתהפכת: "אסתטיקה ואיכות הפכו להיות יותר חשובים מ'שופוני'. אבל אנחנו צעירים, וזה תהליך שלוקח זמן ומחלחל לאט".
במתחם יצחק שדה החדש יקומו 14 מגדלים. לחצו על התמונה לכתבה המלאה:
