איש אנגלי בן 26, אלפרד טניסון שמו, סבור שחייו הגיעו לשפל שממנו הוא לעולם לא יוכל לשוב ולהתרומם. לפני שלוש שנים מת אביו, ו-11 הילדים נותרו תלויים בנדיבותו המפוקפקת של סבם. עד מהרה נוכחו שלא יוכלו לסמוך על הסבא הזה. את אביהם, בנו, הדיר מהרכוש המשפחתי, ואחרי שמת הסב נודע כי הוריש את כל הונו לדודם. זה הזדרז לנשל את אחיו ואת אחייניו, ובכסף שירש, בנה לעצמו טירה גדולת ממדים וסרת טעם בתקווה שהתבדתה לזכות בתואר אצולה. לנכדים הקציב הסב בצוואתו סכום כסף שיותיר אותם אמנם חיים, אך עניים.
עוד לפני שמת, הודיע הסב לאלפרד שאם הוא רוצה תמיכה כספית, עליו לעזוב את הלימודים באוניברסיטה ולהקדיש את עצמו לחיים של כומר. הנכד סירב. עוד בילדותו החליט טניסון להיות משורר. הוא כבר פירסם כמה קובצי שירה, אבל אלה לא זכו לתהודה חיובית, ולא נראה שיביאו לו תהילה או פרנסה, אך ניחא: טניסון, שבע אכזבות ודאגות, חשש יותר מהאפשרות שמחלות הנפש והאלכוהוליזם שבהם לקו אביו וכמה מקרוביו, יפגעו גם בו. בחייו קיימת נחמה אחת בטוחה, משענת מופלאה בדמותו של ידיד נפש, ארתור האלאם, שאותו הכיר כשלמדו ביחד באוניברסיטה. הידידות הזאת עמוקה ורבת שנים, והיא מעניקה לו את מה שהוא צריך: בסיס איתן, תמיכה מוחלטת ואהבה נאמנה שהוא יכול לסמוך עליה ולתת בה אמון מלא.
האלאם הוא יותר מידיד: בקרוב יהפוך לגיסו. כבר שנים שהוא מאוהב באחותו, ולאחרונה התארסו השניים רשמית אחרי שהצליחו סוף-סוף להתגבר על התנגדותו של אבי החתן, שלא התלהב משידוך עם משפחה בעייתית כל כך.
ואז הכל קורס. זמן מה לפני טקס הנישואים מתלווה האלאם לאביו שיוצא לטיול קצר באירופה, לוקה בשבץ מוחי ומת. לא רק ארוסתו שוקעת באבל: גם אחיה המשורר מאבד את כל מה שיציב בעולמו. במשך שנים הוא מסרב לפרסם את השירים שהוא ממשיך לשקוד על כתיבתם. רבים מהם עוסקים באבל על ידידו הטוב. אחד מהם הוא השיר "Break, Break, Break", כאן בתרגום שלי:
הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל קוֹר אֲבָנֶיךָ, יָם אָפֹר,
אִילוּ רַק יָכְלָה לְשֹׁנִי לְהַבִּיעַ
כֹּל הִרְהוּר שֶׁבִּי נֵעוֹר.
כַּמָּה טוֹב לִבְנוֹ שֶׁל הַדַּיָּג
הַצּוֹעֵק לוֹ בַּמִּשְׂחָק עִם אֲחוֹתוֹ!
כַּמָּה טוֹב לַנַּעַר הַמַּלָּח
הַשָּׁר שָם בַּמִּפְרָץ עִם סִירָתוֹ!
וְהַסְּפִינוֹת הַכְּבוּדוֹת מַמְשִׁיכוֹת
אֶל מִבְטָחָן אֲשֶׁר מִתַּחַת לַגִּבְעָה;
אַךְ הוֹ, לְמַגַּע יָד שֶׁנָּמוֹג,
וּצְלִיל קוֹל שָׁקֵט בְּלִי תְּנוּעָה!
הַךְ, הַךְ, הַךְ,
עַל רַגְלֵי צוּקֶיךָ, הוֹ יָם!
אַךְ הָרוֹךְ הַמְּעֻדָּן שֶׁל יוֹם שֶׁמֵּת
אֵלַי לֹא יָשׁוּב עוֹד לְעוֹלָם.
הקשיבו לשיר בשפת המקור:
צפו בסרט תיעודי על טניסון:
משורר החצר
הדובר עומד ומביט בים ובגליו. הוא רואה אותם מתנפצים על החוף, מתבונן בשגרת עליזותם של הסובבים אותו: ילדים משחקים וצועקים בשמחה, מלח משיט את סירתו, אוניות מפליגות לדרכן. הוא מקנא בכולם, בשלוותם הנינוחה: מזדהה עם הים המכה את האבנים הקרות ומתאבל במחשבותיו על מה שאבד לו, על היום שהיה ואיננו עוד, על ידידו הטוב שמת ולא ישוב. בדמיונו הוא חש במגע ידו של החבר האהוב ושומע את הקול שנמוג. כמה עצב הוא מביע, ואיזו תחושה של אובדן.
כמעט עשר שנים חלפו לפני שטניסון פרסם ספר שירים נוסף. עד אז התנגד לכך, כי טען שאין בעולם מקום לשיריו. הספר החדש, שכלל אלגיה ארוכה − 125 בתים של 12 שורות ויותר, שנכתבה לזכר חברו − הצליח מאוד. זמן לא רב לאחר מכן מינתה אותו המלכה ויקטוריה למשורר החצר, תפקיד שזיכה אותו ביוקרה, בכבוד ובכסף והעיד על ההערכה הרבה שרחשו לו בני דורו. הוא נשא לאישה את ארוסתו משכבר הימים; אחד משני בניו נקרא על שם ידיד נעוריו, האלאם, ובגיל 75 זכה, בניגוד לדודו, בתואר אצולה. אין לדעת אם בטקס שבו נהפך להיות "ברון טניסון מאלדוורת'" חש מעין נקמה או שמחה לאיד כלפי הדוד המנשל, שאת טירתו הוולגרית הרבה לתאר בשיריו.
______________________________________________________
מה הייתה "הדרך שלא נבחרה" של רוברט פרוסט, ואיזה אסון מסתתר בה? הקליקו על התמונה:
