מה ראה אברהם סוצקבר תחת זיו כוכבי שמיים, והאם תפילתו נענתה
המשורר כתב את אחד משיריו הידועים ביותר בגטו וילנה, בעיצומה של השמדת היהודים. הוא הרגיש שהדיבר "לא תרצח" נעלם מהעולם, אבל סירב לאבד תקווה
"הלילה הראשון בגטו" הוא שמו של ספר השירים הראשון מאת אברהם סוצקבר שהופיע בישראל, בעברית (עם עובד, תרגם מיידיש ק.א.ברתיני). השם לקוח מתוך שיר שנפתח כך: "הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בַּגֵּטוֹ הוּא הַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן בַּקֶּבֶר/ אַחַר כָּךְ מִתְרַגְּלִים".
סוצקבר, יליד 1913, כבר היה משורר יידי מוכר כשכתב את השיר הזה בגטו וילנה, שאליו הגיע ב-1941. הוא היה משתתף פעיל בחיי התרבות והציבור בגטו, כתב שירים לפתיחת תערוכה, לעצרת 1 במאי ולמופעים בתיאטרון שפעל שם, וכן ניהל חוג נוער לספרות. הוא יצא נגד הנאצים בכתיבתו, אבל לא הסתפק בהתרסה כתובה: לצד עשרות השירים שכתב, מצא גם דרך מעשית להיאבק. כעובד כפייה, הוטל עליו למיין עבור הגרמנים את הספרים ואת כתבי היד שהיו בספרייה שמחוץ לגטו, והוא ניצל את ההזדמנות, וביחד עם כמה מחבריו קנה נשק והבריח אותו לגטו. בספטמבר 1943 הצליח לחבור לפרטיזנים שפעלו ביערות בתמיכת הצבא האדום. גם שם גייס את כישרון הכתיבה שלו ועסק בין היתר בכתיבת עדויות על פשעי הנאצים, על המאבק נגדם ועל קורותיהם של הפרטיזנים באזור.
"שְׂפָתַי שֶלִּי – כְּלוּחוֹת אֲבָנִים/ שֶהָחָרוּט מִנִּי דוֹרוֹת שָם לֹא יֹאבָד./ לְמַמְלְכוֹת עוֹלָם הֵם נִתָּנִים/ אַךְ 'לֹא תִּרְצַח' מֵהֵם נִמְחַק לָעַד", כתב באחד משיריו. ואכן, במציאות החדשה שסבבה אותו נראה היה שהדיבר השישי נעלם מהעולם; עם זאת, נדמה כי סוצקבר סירב לאבד את האמונה בכך שיש אל מי לפנות בתפילה ובתחינה, ואפשר לראות זאת באחד משיריו הידועים ביותר, "תחת זיו כוכבי שמיים" (בתרגום לעברית של יצחק כפכפי):
תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!
כּוֹכָבֶיךָ זִיו יַטִּילוּ
אֶל מַרְתֵּף אִישׁוֹן עֵינַי:
אַךְ קַו אוֹר אֵין בִּי אֲפִלּוּ
לְהָשִׁיב בּוֹ עַל הַשַּׁי.
הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ
עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי?
אֶת יָמַי כֻּלָּם לִחֵכָה
זוֹ הָאֵשׁ שֶׁבִּלְבָבִי.
נָח בַּמַּרְתְּפִים הַשֶּׁקֶט,
דְּמִי הָרֶצַח מְחַלְחֵל:
אֶל גַּגּוֹת נַפְשִׁי חוֹמֶקֶת,
מִתְחַקָּה: אַיֶּךָּ, אֵל?
נִשָּׂאוֹת בִּיבַב פָּרוּעַ
סִמְטָאוֹת וַעֲלִיּוֹת,
וַאֲנִי מֵיתָר קָרוּעַ
שָׁר אֲנִי לְךָ עוֹד זֹאת:
תַּחַת זִיו כּוֹכְבֵי שָׁמַיִם
שִׂים עָלַי אֶת כַּף יָדְךָ!
כָּל מִלָּה שֶׁלִּי דִּמְעָה הִיא:
נָא קַבְּלֶנָּה אֶל חֵיקְךָ!
"תחת זיו כוכבי שמיים" מאת סוצקבר (לחן: אברהם ברודנא) בביצוע מקהלת מורן:
אסתר עופרים מבצעת את השיר בגרמנית בהפקה ברלינאית של המחזה "גטו" מאת יהושע סובול :
המנון של יהודי הגטו
השיר, שסוצקבר כתב ב-1943, נעשה מעין המנון של היהודים בגטו. אפשר לדמיין את המשורר שוכב על גבו, מביט בשמיים, רואה את יופיים הלילי ופונה ישירות אל האל, מייחל שייגע בו בכף יד מנחמת, שולח אליו מילים שכל אחת מהן היא דמעה, ומתחנן, כמו קין - אולי בעצם כמו הבל, האח הנרצח − שהאל ייאות לקבל את מנחתו הצנועה מאוד, כי מה כבר יש לו, ליהודי בגטו, להעניק חוץ ממילים ודמעות? הוא מנסה להשיב באור תמורת אור, אבל בתקופה האיומה שבה הוא חי, אין קו של אור שיכול לבקוע מהמרתף כלפי מעלה. האם האל ייעתר בכל זאת לתפילה? האם המיתר הקרוע יצליח לנגן את השיר הראוי?
"אַיֶּךָּ, אֵל?" זועק הדובר, שכל המבנים בחייו שטופי רצח: המרתף, הגגות, הסמטאות - בכל מקום רק הרג ואובדן. אמנם, הוא חש שיופיים של הכוכבים הוא שי שקיבל מהאל, אבל אין בו די. הוא זקוק לעזרה אחרת, ממשית יותר, ואין לו אל מי לפנות: "הֵן עַל מִי, אִם לֹא עָלֶיךָ/ עוֹד אַשְׁלִיךְ אֶת יְהָבִי". לכן הוא חוזר ופונה ומבקש מהאל לקבל את מנחתו ולהניח עליו את כף ידו.
אברהם סוצקבר ניצל. שירים שכתב, שהגיעו לברית המועצות, הרשימו מאוד קוראים יהודים המקורבים לשלטון, וב-1944 נשלח מטוס מיוחד להביאו מהיערות אל הבירה הרוסית, שם הוא שהה עד תום המלחמה. ב-1947, שנה אחרי שהעיד במשפטי נירנברג, עלה לארץ. הוא היה אחד הניצולים המעטים מגטו וילנה. ב-1985 זכה בפרס ישראל לספרות יידיש, וב-2010 נפטר. שירו "תחת זיו כוכבי שמיים" נהפך ברבות השנים לאחד המזוהים ביותר עם יום השואה.
כתבה על סוצקבר שהכינה נכדתו, השחקנית הדס קלדרון:
עדותו של סוצקבר במשפטי נירנברג:
