"נולדתי בתל אביב למצב משפחתי מורכב. זמן קצר אחרי הולדת אחי הבכור החלה אמי בהליכי גירושים מאבי, ואז גילתה שהיא בהיריון. שבוע אחרי שנולדתי, הוריי התגרשו. אמא נשארה עם פעוט בן פחות משנתיים ותינוקת. אבי נעלם. מאז לא היה איתו שום קשר. אני לא יודעת אם הוא החזיק אותי בזרועותיו, ואפילו לא יודעת איך הוא נראה. מעולם לא ראיתי צילום שלו, כי מצילומי החתונה הוא נגזר החוצה. בגיל 15 חיטטתי במגירות ומצאתי את הסכם הגירושים. גיליתי שהוא ויתר על הזכות לראות את הילדים, בתמורה לכך שאמא לא תדרוש ממנו מזונות.
דבר אחד בכל זאת השאיר לי אבי הביולוגי, כאות קלון: את השם שלי. כששאלתי את אמא למה קראה לי הלגה, שמעתי סיפור הזוי: אחרי הלידה שלי אבי הלך למרשם התינוקות ורשם אותי בשם הלגה, בלי להתייעץ איתה. כשהיא עצמה הגיעה לשם במטרה להעניק לי שם בתעודת הלידה, אמרו לה 'לתינוקת כבר יש שם'. יעצו לה לשנות אותו במשרד הפנים, אבל כשפנתה לשם אמרו לה 'תביאי את האבא של התינוקת'. הוא כבר לא היה בסביבה.
כשהייתי בת שלוש־ארבע וראיתי איך אבות באים לקחת את ילדיהם מהגן, שאלתי למה לאחרים יש אבא ולי אין. אמא הסבירה לי שהיה לי אבא, אבל הוא נסע ולא יחזור לעולם. קיבלתי את זה בקלות יחסית, כי מסביבי היו אחים, גיסים ובני דודים, ולא חסרה לי דמות גברית מחבקת. כשהייתי בת חמש, אמא נישאה לאדם אציל נפש, שהוא בעצם אבא שלנו מבחירה. בהמשך נולדו לנו עוד אחות ואח, וכולנו זכינו ממנו לאותו יחס.
גדלתי ברמלה, והשם הגרמני שלי היה מטרה ללעג. קראו לי 'הבת של היטלר' ומה לא. הייתי רזה וקטנה ולא יכולתי להרביץ, אבל פיתחתי פה גדול. למדתי לגרום לאנשים להקשיב לי ולעמוד לצדי, להפעיל על אנשים קסם. היום, בדיעבד, אני מודה שאולי השם שנתן לי אבי בטרם נעלם, עזר לי להיות האדם החזק שאני היום.
בגיל 22 לקיתי במחלת קסטלמן, צמיחת יתר של תאי הלימפה, שחזרה ארבע פעמים במהלך שנתיים וחצי והצריכה ניתוחים שהשאירו לי גוף מצולק. החלטתי לקחת שליטה על החיים שלי. למדתי תזונה וטיפול בצמחי מרפא, והצלחתי לעצור את המחלה באמצעות שינוי אורח החיים. במקביל, כדי להתפרנס, למדתי קוסמטיקה. השם שלי עבר מפה לאוזן, ודי מהר פתחתי מכון משלי. בהמשך החלטתי לפתח שיטת טיפולים שמשלבת תזונה ורפואה משלימה, ופתחתי אקדמיה לניהול ושיווק עבור קוסמטיקאיות. לקחתי מכון קטן והפכתי אותו לעסק גדול.
בעקבות המחלה והניתוחים, נאמר לי שהסיכויים שלי להרות באופן טבעי אפסיים - אבל נכנסתי להיריון באופן ספונטני וילדתי שני ילדים. כשהפכתי לאמא, המחשבה על אבי צצה ועלתה. שאלתי את עצמי איך אבא עוזב ילד בכלל ותינוקת בת שבוע בפרט. זה ממש מזעזע בעיניי.
כשהייתי בת 31, מכרה רחוקה סיפרה לאמא שלי שאבי נמצא בארץ, שהוא כבר בסוף ימיו ומעוניין לראות אותי ואת אחי. התלבטתי. הרי מדובר באדם שלא היה לי אבא מעולם. איך אלך לבית החולים לפגוש איש גוסס, שאני לא מרגישה אליו לא שנאה, לא אהבה ואפילו לא כעס? ואיך אעמוד לידו ואבכה, כשהוא זר לי לחלוטין? השבתי בשלילה והייתי שלמה עם עצמי. גם אחי ויתר. אחרי זמן קצר נודע לנו שהוא נפטר.
אחרי כשנה וחצי התקשר אליי מנהל העיזבון של אבי וביקש להיפגש. רק אז התברר לי שהוא היה נשוי, הוליד עוד שני ילדים, ועזב גם את אמם ואותם. הפעם הסתקרנתי וביקשתי לפגוש את ילדיו, אבל הם סירבו. דווקא זה גרם לי תחושת החמצה. אני מקווה שיום אחד הם ישנו את דעתם".
שורה תחתונה
"כל דבר שמהווה מכשול יכול לגרום לנו לפרוח ולשגשג. אל תישארו תקועים בעבר. עדיף לקחת את הקשיים ולנתב אותם ליצירה".
___________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
